השתחלנו לאט. אור פנסי הראש מראה את הדרך.
מחזקים זה את זה, צוחקים. לא ממש מוכנים לחוויה שחיכתה שם בחושך.
המרחב צר. מתיישבים. מכבים את הפנסים.
חושך מוחלט. גם כשפוקחים את העיניים.
הגוף מסתגל לאיטו לחלל. המים סביבנו קרים, נושאים איתם את כוח הטיהור העתיק.
הקירות הלחים כמו נושמים, מספרים בטפטוף סיפורים שרק מים זוכרים.
הנשימה משתנה. החושים מתחדדים. האוזניים קולטות את פכפוך הנביעה.
הדהוד של דממה. הלב מחפש את קצבו מחדש בתוך הריק.
"הקשיבו למים," אומר זה שבלבוש מדריך. "התחברו לנביעה. לכוח החידוש של המים. ליכולת להתחבר למקורות טהורים, של כל אשר תחפצו."
שקט.
איזה שקט.
הזמן כמו פסק מלהתקיים.
אין עבר, אין עתיד. רק הרגע הזה, בחשכה, בחיבור למקור החיים. למים.
ויתור על תחושת השליטה, הסכמה להיכנע.
הנשימות כבדות.
החושך הזה לא טבעי לנו, אבל משהו עמוק בתוכנו זוכר.
ואז רגע אחד בו הכול משתנה, איש איש, אישה ואשה בזמנו. בזמנה.
החשש מתחלף בתחושת שחרור. כמו לחזור הביתה למקום אליו מעולם לא ידעת שהתגעגעת.
כאן בתוך הסלע, המים שוטפים זיכרונות ישנים. מפנים מקום.
ממלאים בחיים חדשים את המרווחים על קיומם שכחנו.
לאט, מסכימה הנשימה, הנשמה, להסתנכרן עם פכפוך המים.
להפוך לרגע, לחלק ממחזור המים של הטבע, להתחבר למעיין הנביעה.
כשהדלקנו את האור, ראינו עיניים אחרות.
עיניים שראו.
Hebrew 