כמה גברים רק רוצים שיקשיבו להם.
בלי לצפות מהם לדעת, לפתור, להחזיק את הכול.
בלי מיד להגיד מה לא בסדר.
רק להקשיב.
באמת.
וכמה נשים רק רוצות שיראו אותן.
לא רק כשהן נותנות, מתאמצות, עומדות זקוף.
אלא דווקא כשהן שבריריות. שותקות.
כשהלב נפתח לרגע ומבקש להישאר פתוח.
אני פוגשת את שניהם, בזוגיות, ב"לבד", בכל מסע ממסעות החיים.
זכר ונקבה, שני עולמות.
שונים.
אבל בפנים, אותה הכמיהה.
להיות במגע. להתקרב בלי להילחם.
לשכוח את כל ההתניות, את כל מה שלמדו אותנו.
להוריד את השריון.
להניח את הציניות.
ולחזור לדבר את שפת הלב.
מול אב, מול אם. מול בן הזוג, בת הזוג.
מול הילדים והילדות שלנו, ושאנחנו.
להאמין.
במסעות ריפוי בין המינים שאני מוציאה נעשה בדיוק את זה.
הזמנה לריפוי עדין.
לקירוב.
לא עימות, לא אשמה, או האשמה.
מרחב שבו הזכרי והנקבי יוכלו להניח את מה שהם סוחבים
ולפגוש את עצמם, ואת האחר.ת.
מחדש.
נחזור אל הגוף, אל האדמה, אל המים.
ננוע לאט. ננשום. ניגע בכמיהות מבלי לשבור.
נקשיב. נזכור.
נבחר.
בקבוצה אינטימית. במרחב בטוח. תנועה עמוקה, אך עדינה.
אפשר גם פשוט.
לבוא.
Hebrew 