רות המואביה כארכיטיפ שמאני של התעלות הנשמה

ברוך הבא, חודש סיוון. סיוון הוא חודש של התגלות, חיבור וקבלת התורה.

סיפור על שלושה דורות, שני כישלונות ומתנה אחת.

הרוח בנחל נמייה דיברה בשפת השקט המוחלט.

החיפוש אחר ריפוי לא התחיל בקליניקה המודרנית של המאה ה-21, אלא נטוע עמוק בתוך שורשי האדמה , במקום בו הנשמה פוגשת את הנצח. עבורי, כמי שצועדת בנתיב השמאניזם היהודי, הריפוי הוא תמיד מסע בין עולמות, תנועה מתמדת בין הגלוי לנסתר. במאה ה-20, היה זה קרל גוסטב יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, שהחזיר לעולם המערבי את ההבנה שהשמאן אינו דמות פראית או מיתולוגית רחוקה, אלא ארכיטיפ חי ובועט הפועם בתוך המבנה הנפשי של כל אדם.

גלו את הקשר הנסתר בין הליבה היהודית לפרקטיקות השמאניות הקדומות

יום ההיפוך החורפי, המתקיים בסביבות ה-21 בדצמבר, הוא הרגע המדויק בו הלילה מגיע לשיאו. זהו היום הקצר ביותר בשנה, נקודה בה תנועת האור נדמית כנעצרת. עבור האדם המודרני, זהו "אך ורק" תאריך בלוח השנה. עבור העוסקים בחוכמת השמאניזם העברי, מדובר בשער קוסמי, המזמין אותנו להעמקה אל שורש הנשמה, בדרך אל תנועת הלידה מחדש.

הבוקר, עם התה הראשון והשמש העולה, הרגשתי את הלחישה ה"היא" חוזרת. אותה לחישה שהביאה רטט קדום, ושינתה את מה שחשבתי שהוא "אני".

יש בי דרך שאין לה שם. שפת גוף עתיקה. תפילה שעולה מן האדמה.

יש ימים, בהם אני לא מחפשת תשובות. רק מבקשת לזכור. מי הייתי לפני שהתחילו ההגדרות.

עוד לפנות אור. רוח לילה קראה לי בשמי. קומי. לכי. אל עירך. אל ירושלים. הביאי אור.

כל הסיפורים שלנו הגיעו לפתחינו במטרה אחת בלבד, ללמד אותנו איך להיות יותר אור.

אני פוגשת את שניהם, בזוגיות, ב"לבד", בכל מסע ממסעות החיים.
זכר ונקבה, שני עולמות.
שונים.

הטבע תמיד מחכה. הוא לא שופט, לא מבקש דבר, ומציע ריפוי מיידי. כל מה שצריך לעשות הוא להחליט לצאת ולהתמסר לשקט.

כלי שמאפשר לנו לא רק לחיות את חיינו, אלא להפוך אותם למקודשים ולהשיב את הקסם והמשמעות שאבדו.

יש פצע אחד, שקדם למילים.
פצע שאי אפשר לראות שרק מרגישים.
פצע ההפרדה.

כבר כמה ימים אני מרגישה אההה…. לא דרמה גדולה, פשוט, החיים.
הבית מבולגן (חופש גדול והילדים בבית, You Know), קצת יותר מדי עבודה ממה שנעים לי כרגע, רשימת סידורים שלא נגמרת, חבילות שמחכות בדואר.
אפילו הדיקור והשיאצו הקבועים לא עשו את הקסם.

הלילה הוא הופיע לי בחלום. דמות מהעבר. מישהו שפעם היה מאוד משמעותי בחיי.
והוא… הפך לאב לתאומים, בן ובת. מתוקים.
לא בדרך הביולוגית, לא בזוגיות.
לבד.

כבר חמישה ימים שאני לא קמה מהמיטה (כמעט).
נזלת, שיעול, חולשה, אפס כוח.
לא עבדתי, לא יצאתי, לא עשיתי.
פשוט הייתי.
חולה.

לפעמים אני שוכחת מי אני.

נכנסת למרוץ, שוכחת לנשום.
מתאמצת להתאים את עצמי.
מתכווצת, בלי לשים לב.

יש רגעים בהם משהו בתוכנו מתעייף. הרעש, הקצב, הציפיות, הכול נהיה "פשוט" קצת יותר מדי.
אנחנו מרגישים שהתרחקנו מעצמנו, כמו איבדנו את הקול הפנימי. בתוך היום יום הישראלי, בין עבודה, משפחה, החדשות והלחץ, חוזרת ועולה שאלה עיקשת: איך חוזרים אל הנשמה? איך מתחברים שוב למשהו אמיתי, חי, נושם?