כבר חמישה ימים שאני לא קמה מהמיטה (כמעט).
נזלת, שיעול, חולשה, אפס כוח.
לא עבדתי, לא יצאתי, לא עשיתי.
פשוט הייתי.
חולה.
ואם הייתי כותבת את זה פעם, הייתי מיד מוסיפה
וזה שיגע אותי…
אבל הפעם, לא.
כי הגוף שלי לא רק חולה.
הוא מדבר.
אלי.
הנזלת, השיעול, החום, הם דרכו של הגוף לשחרר.
כמו ניקוי פנימי, לא רק של וירוס,
אלא של עודף עשייה, עודף מחשבות, עודף החזקה.
והחולשה?
היא הזמנה.
להניח. לנשום. לאפשר לריפוי לקרות בלי מאמץ.
לפי הקבלה, חולשה היא סימן לכך שהאור שבפנים גדול מדי לכלים הקיימים.
שמשהו עמוק בתוכי משתנה, נבנה מחדש,
ושמשהו אחר צריך לפנות לו מקום.
לאפשר שייכנס.
בלילות הטרופים האחרונים, גם החלומות לוחשים לי.
ברמזים.
דמויות מהעבר מופיעות, אבל לא כדי שאחזור "לשם"
אלא בשביל להזכיר לי כמה רחוק הלכתי.
כמה התקדמתי.
לא כדי לפתוח פצעים, אלא להזכיר. בעדינות
שהשינויים שאני עוברת עכשיו, לא התחילו היום.
הגוף פשוט מדביק את הקצב של הנשמה.
לפעמים לפני טרנספורמציה גדולה,
צריך להסכים להתפרק.
אז אני נחה.
לא נלחמת בחולשה, מתמסרת.
ומוקירה לגוף שלי תודה.
תודה על שהוא זוכר להאט, גם כשאני לפעמים שוכחת.
ומהמקום הזה, של הקשבה, השלה, התמסרות לריפוי.
אני יוצאת שוב למסע. בקרוב ממש.
מסע של אור, של אש, של מים חיים,
בו לא צריך לדעת, להסביר או להיות בסדר.
רק להסכים להרגיש.
להופיע.
ואם גם אתם שם,
עייפים. קצת חלשים.
אין מה לתקן.
רק להקשיב.
ואם גם הגוף שלכם מבקש, כמו שלי,
זה אולי סימן. שזה הזמן לצאת.
לצעוד. להיזכר.
אפשר גם פשוט.
לבוא.
Hebrew 