לא ידעתי אז שהמרחק מהחלומות היה למעשה מרחק מעצמי. שהדממה הלילית שיקפה שתיקה פנימית עמוקה יותר. שחוסר היכולת לשהות בעולם הדמיון הלילי היה קשור לקושי לשהות בעולם הרגש היומיומי.
ואז החל המסע הפנימה.
כשהתחלתי להקשיב לגוף, החלו החלומות לבקר. תחילה כצללים חמקמקים, רסיסי זיכרון בקצה התודעה של הבוקר. ואחר כך כסיפורים שלמים יותר, צבעוניים יותר, רוטטים יותר.
כמו מים המטפטפים על סלע, טיפה אחר טיפה, חלום אחר חלום, נוצרה בריכה קטנה של זיכרונות ליליים. בריכה שהתרחבה והעמיקה ככל שהעזתי להקשיב יותר.
המסורת היהודית מלמדת שהנשמה עולה בלילה, מתרחצת בנהר דינור, וחוזרת אלינו בבוקר רעננה ומחודשת. אך בשנות השתיקה, נדמה שנשמתי לא חלקה איתי את מסעותיה הליליים. היא שמרה את סודותיה לעצמה.
אולי פחדה שלא אבין? אולי חששה שאדחה את החוכמה העמוקה והבלתי רציונלית של הלילה? אולי ידעה שעדיין לא הייתי מוכנה?
עבודת השמאניזם העברי פתחה עבורי את השער. כשהתחלתי לעבוד עם האותיות, עם האדמה, עם המים, עם האש ועם האוויר, משהו בי החל להיפתח גם כלפי הלילה.
ואז, לילה אחד, קרה הפלא.
הייתי בחלום, בחברה טובה, "אני חולמת," אמרתי לעצמי בתוך החלום. "זהו חלום, ואני מודעת לו."
תחושה של חירות אינסופית הציפה אותי. אושר גאה בי כשהבנתי שאני יכולה לעוף בשמיים הכחולים, לשוחח עם הפרחים, לברוא הרים ועמקים ברצוני. אך במקום כל אלה, פשוט הנחתי את ראשי, נושמת עמוק, חווה את הפלא של המודעות המלאה בתוך עולם החלום.
"זהו חלום צלול," הבנתי.
"צהר תעשה לתיבה", אומרת הבריאה לנוח. צהר הוא חלון, אשנב, מקור אור. במדרש מסופר שהצהר היתה אבן יקרה שהאירה את התיבה מבפנים. כזה הוא החלום הצלול, אור פנימי המאיר את חשכת הלילה. מודעות המאירה את התת-מודע.
מאז אותו לילה, החלומות בכלל והצלולים בפרט הפכו לחלק המסע הרוחני שלי. לא בכל לילה אני זוכה בהם, אך כשהם מגיעים, הם מביאים מתנות: תובנות עמוקות, מפגשים עם חלקים אבודים של עצמי, מראות של עולמות אחרים.
בחלומות שלי פגשתי את סבתי שכבר איננה, והיא לימדה אותי תורות עתיקות, פגשתי חיות כוח, שגילו לי סודות על הטבע והריפוי. ראיתי את האותיות העבריות רוקדות באוויר, כישויות חיות ונושמות.
אך מעל לכל, בחלומות מצאתי את עצמי. את היכולת להיות נוכחת במלואי, גם במרחבים הלא רציונליים של הלילה. את היכולת להכיר בכך שהמציאות היא רבת מימדים ופנים, ושאנו יכולים להיות מודעים ובוחרים בכל אחד מהממדים הללו.
החלומות הפכו למורים, מדריכים, ידידים של הנשמה. בדרכם השקטה והפלאית, הם מלמדים אותי שוב ושוב את הסוד העתיק: הגבולות בין העולמות דקים יותר משאנו מאמינים. בין ערות לשינה, בין מציאות לדמיון, בין האני לאחר, ישנם חלונות, גשרים, מעברים.
לדעת זאת, להרגיש זאת עמוק בעצמות, זו מתנה יקרה. מתנה שאני מביאה איתי בכל בוקר, כשאני פוקחת את עיניי לעולם החדש.
Hebrew 