הסיפורים אינם טעות. הסיפורים הינם דרכה של הנשמה לדבר איתנו. הם הדרך שלה להאיר בנו מקומות שעדיין לא נפתחו. כל מה שקורה לנו, קורה כדי שנוכל ללמוד, לגדול, ולהיות יותר אור.
איך הקבלה והשמאניזם העברי רואה את הסיפור האישי שלנו?
במפת הריפוי הקבלית, כל אתגר במציאות הוא ביטוי של "קליפה", שכבת הגנה או חסימה המסתירה את האור הפנימי. התיקון ימצא בתנועה: מהקליפה אל הפרי, מהחיצוני אל הפנימי, מהפחד אל האהבה.
כשאדם בוחר לראות את מה שקורה לו לא כעונש או דין אלא כהזמנה כחסד, הוא מתחיל בתהליך הריפוי.
כל סיפור קשה הינו קריאה להיזכר בזהות הנשמתית שלנו, אינו "עונש" חלילה, או ביטוי לאי שביעות רצון של ישות עליונה כלשהי, אלא הזדמנות לשחרר אור כלוא.
במסורת השמאנית העברית, המפגש עם כאב נתפס כהזדמנות לעבור דרך.
כל רגש, כל פחד, כל גוף פצוע, הוא שער.
ולכל שער יש שומר, והזמנה.
כאשר אנחנו נכנסים פנימה, אל תוך הסיפור האישי והכואב שלנו, עם כוונה, עם נשימה, בתפילה, מתרחשת ההתמרה.
הריפוי מתרחש לא דרך הדחקה, אלא דווקא דרך נוכחות. דרך ההסכמה האמיצה להתבונן לכאב בעיניים, לשהות בו, בלי להתחמק.
זו הדרך שבה אנו לומדים להיות יותר אור, דרך הגוף, הרגש, השורש. דרך ההסכמה לשהות, להמתיק ולהתמיר.
ומה בעצם זה אומר להיות יותר אור?
להיות יותר אור פירשו בחירה רוחנית עמוקה. הסכמה עמוקה לראות את החיים כבית הספר של הנשמה.
אין הכוונה (וכנראה גם יכולת) להיות חיוביים כל הזמן, אלא להסכים להישאר עם עצמנו באהבה, גם כשכואב. גם כשחשוך.
ולמצוא את החיות גם במקומות הקשים והכואבים.
להבין, ולהסכים במעמקים כי גם החשכה, היא שלב, (ולעיתים שלב הכרחי) בדרך.
המסע שלנו הוא לא להיות "מוארים", אלא לזהות את האור שכבר קיים מסביבנו ובנו. לזהות שהוא היה שם תמיד, רק חיכה שנקשיב לו.
במסעות הרוחניים שאני מנחה, אנחנו לומדים להקשיב.
להקשיב לסיפור, לפרש אותו מחדש, להתמיר אותו.
בטקסים, בשהות בטבע, במדיטציה, אנו פוגשים את הסיפור הפרטי בעזרת כלים עתיקים וחדשים כאחד.
המפגש הזה בין שמאניזם עברי לקבלה, יוצר שפה חדשה של ריפוי.
שפה שמכירה בכאב, אבל לא נשארת בו.
שפה שמבינה שהמטרה שלנו כאן היא פשוטה, להיות יותר אור.
אם את.ה מרגיש.ה שהסיפור שלך מבקש הקשבה חדשה,
אם הנשמה שלך קוראת לעבור דרך שער
אני מזמינה אותך להצטרף למסעות השמאניים עבריים שאני מנחה.
Hebrew 