שמאניזם יהודי – המציאות כחלום

ולמה אני מספרת לכם את זה?

כי בעוד אני סובלת (בשקט) נזכרתי כי גם כשחזרתי ממסע ההכנה לנחל כזיב, נפצעתי, וכן גם "בגלל" הטלפון.
גללתי להנאתי במסך תוך שאני מסתובבת בבית וצנחתי על האח (אח החימום כן? חוץ ממנו יש לי רק אחיות…).
ובתור אחת ש-מתרגלת לראות את המציאות כחלום (כלומר לבדוק את הסימנים שהמציאות מעניקה לנו, בדיוק כמו שהייתי מפרשת חלום). זה היה מספיק כדי לעצור.

ואז עלה הדפוס.

הטלפון בחיים שלנו, הוא חוט הטבור אל העולם החברתי, העסקי והיומיומי. ברובד השמאני, הטלפון מגלם את כל מה ש"מושך" מחוץ לרגע. דרישות, מסרים, אחריות, פידבק מהחוץ.
כשאני חוזרת ממסע בו הייתי לגמרי בתוך נוכחות, טבע, חוויה פנימית, הטלפון מתנגש בי. ולא, לא במקרה. כמו דורש ממני להרגיש בגוף את המחיר של החזרה הפתאומית אל "העולם של הטלפון".
הבריאה מראה לי שבכל פעם שאני מסיימת מסע וחוזרת לשגרה, יש התנגשות.
הגוף שלי קולט את זה קודם, ו"נפצע בשבילי".
כדי שאראה.

המסע הוא מציאות רכה, נושמת, קשובה. הטלפון הוא מציאות חדה, דורשת, מיידית.
ואני כמו נקראת למצוא דרך ביניים. שתשמור. עלי ועל הגוף המתוק שלי שלוקח בשבילי את המסר.
בכל מסע רוחני יש שלושה שלבים: יציאה, שהות, וחזרה.

הנטייה הטבעית של רובינו הנה להתמקד ביציאה (הקריאה, האריזות, ההכנות) ובשהות (הטיול, הטקסים, החוויות, הגילויים).
אבל חלק אחד לא פחות מעניין, מקבל תשומת לב מעטה יחסית, החזרה.
ואולי בכלל השימוש במילה חזרה הוא חלק מהבעיה. אנחנו לא חוזרים הביתה אנחנו *מגיעים* הביתה.
המילה חזרה נושאת בתוכה אנרגיה של הליכה לאחור, כמו מבטלת את הצעדים שצעדנו את הדברים שלמדנו.
אז אולי נכון יותר לומר מגיעים הביתה במקום חוזרים. מגיעים אל הבית מחדש, אחרים ממה שיצאנו, עם שכבה נוספת של תודעה וידיעה.
להגיע הביתה פירושו להביא איתנו את מה שנפתח במסע ולהניח אותו בתוך החיים עצמם. כך הבית אינו אותו מקום שעזבנו, אלא מקום המתחדש יחד איתנו.

כך או כל ההגעה הביתה מהמסע הינה רגע רגיש, של מעבר. יציאה ממרחב מקודש, פתוח, רך ומואר, חזרה למרחב של עומס, קצב אחר, אחריות, תפקוד.
רגע של סף.
ומה קורה בסף? אם לא ניתנת לו תשומת לב, הוא נושך.

זה לא מקרי שנפצעתי אחרי מסע הכנה לנחל כזיב, ואחרי טיול בטוסקנה. שני מצבים של עומק וחיבור, ואז הפציעה.
הבריאה כמו אומרת לי כי המסע עצמו לא הבעיה, שם אני עפה. האתגר האמיתי הוא איך לחזור בלי לאבד את מה שקיבלתי שם, במסע שלי.

בקבלה מדברים על אור ישר ואור חוזר. האור שקיבלתי במסעות שלי הוא האור הישר, שפע, חכמה, השראה. אבל הערך האמיתי נבחן באור החוזר, מה אני מצליחה להחזיר לעולם, איך אני מלבישה את הרוח בתוך החומר. וזה בדיוק השער שאני מתבקשת לעבוד עליו לא רק לחוות, אלא להחזיר.
המרחבים שאני יוצרת במסעות שלי אינם רק מרחבים מקודשים אלא גם מעבדה לחזרה לחיים. מסעות המבקשים (בין היתר) לא להשאיר את הרוח שם למעלה ב"עננים", אלא לזקק אותה לתוך העולם, לתוך השגרה, לתוך העבודה, המשפחה, הטלפון.
שם מתברר אם המסע היה רגע יפהפה, או שהפך לשינוי אמיתי ולהתמרה. שם אנחנו נבחנים, האם האור שהדלקנו נשאר במדבר ובמעיין, או שהוא עובר איתנו גם ל-יום יום.

במסע הקרוב לא רק נצלול אל תוך מים, אש וטבע, אלא גם נתרגל איך חוזרים, בלי לאבד את מה שנפתח. נתרגל כיצד להכניס את האור אל החיים עצמם.

אפשר גם פשוט.
לבוא.