משמעות שמאנית יהודית של "לך לך"
הקבלה מלמדת שהבריאה כולה נועדה לגילוי אור הבריאה. כדי שאור זה יוכל לזרום דרכנו, עלינו להסיר את קליפות הפחד והאגו ולשוב אל היעוד הראשוני של הנשמה. גם במסורת השמאנית היהודית, הריפוי מתרחש כאשר האדם חוזר אל המקור שבו ניצוץ האלוהות שוכן בתוכו. כל הליכה אל הלא נודע, היא ריפוי. כל ויתור על זהות ישנה, היא לידה. במסע הזה האדם עוזב את בית אביו הפנימי, את השבט הישן ואת הסיפור הקבוע על עצמו, וצועד באומץ לעבר האפשרות להיות מי שנועד להיות.
הארץ שלך , לא מקום אלא תודעה
"אל הארץ אשר אראך" אינה יעד גשמי אלא מצב תודעתי. הארץ המובטחת של כל אחד מאתנו היא אותה נקודת אור החבויה בתוכנו, המקום בו הנשמה שלו באה לידי ביטוי. כל אחד נושא בתוכו ארץ אחרת, שדה פוטנציאל בו הוא יכול לגלות את הכוח האצור בו למלא את שליחותו הייחודית. אין שני מסעות זהים. כל אדם מהלך במסע שמותאם לנשמתו, וכל תנאי חייו, הטובים, הקשים, המבלבלים, הם תפאורה מדויקת שנוצרה עבור התיקון שלו.
הייעוד, לא מטרה אלא דרך
הייעוד הוא לא עיסוק, לא תחביב ולא מקצוע. הייעוד הוא הדרך עצמה, התפתחות מתמשכת של הנשמה. זהו הביטוי של המהות הפנימית ברגע הזה, בכל מפגש ובכל ניסיון. כשאנחנו מבינים זאת, אנחנו מפסיקים לחפש "מה הייעוד שלי" ומתחילים לחיות את הייעוד דרך ההקשבה לרגע. כל ניסיון וכל אתגר הם חלק ממסע ההתמרה, חלק מ"מסע הכומתה" של הנשמה בדרכה למימוש התכלית הייחודית שלה.
מֵאַרְצְךָ, לצאת מהרצון הארצי
הציווי "לך לך מארצך" פותח בשורש "ארץ", המילה "ארץ" בקבלה נובעת מהשורש "רצון", "ארץ" מלשון "ארצה" (לרצות). כמו שהאדמה נמשכת מטבעה כלפי מטה, כך גם הרצון האנושי נמשך אל מה שמוחשי, אל מה שנותן ביטחון, שליטה ושייכות.
הציווי "לך לך מארצך" הוא למעשה בקשה לעזוב את הרצון המוכר, הרצון שמקורו בהישרדות, בתפיסת החומר, בתלות במה שאחרים חושבים או מאשרים. לפי השמאנים היהודי זהו השלב ראשון בהתמרה הרוחנית, הנשמה נדרשת להיפרד מהרצון הנמוך כדי לגלות בתוכה רצון עליון, רצון שאיננו "שלי" במובן של האגו, אלא רצונה של הבריאה לזרום דרכי.כאשר האדם עוזב את "ארצו" הישנה, הוא מפנה מקום ל"ארץ" חדשה, תודעה פתוחה בה הרצון שלו מתיישר עם רצון הבריאה. כך "לך לך מארצך" הופך ממשפט תנכ"י לפעולה יומיומית. בכל פעם שאנחנו משחררים את הרצון הישן, נולדת בנו אדמה חדשה. אדמת יצירה, אדמת אמונה, אדמת חיים.
זו הארץ שהובטחה לאברהם, לא מדינה ולא גבול, אלא מצב תודעתי שבו הרצון והאלוהות חד הם.
ניסיונות כדרך ריפוי ותיקון
אין אדם משלים את ייעודו עד שישלים את ניסיונותיו. הניסיון, כפי שמבארת הקבלה, איננו עונש אלא הזדמנות. המילה "ניסיון" כוללת בתוכה את המילה "נס". " נס" מלשון דגל, התרוממות, דגל שמונף כלפי מעלה. כל ניסיון בחיים הוא הזמנה להתרומם מעל התגובה האינסטינקטיבית של פחד, כאב או שליטה, ולבחור בזוית ראייה אחרת, גבוהה יותר. כאשר אדם מקבל את הניסיון כקריאה לצמיחה, ולא כעונש, הוא מרים את הדגל הפנימי שלו, קרי את היכולת לראות את חייו בפרספקטיבה רחבה. במקום לשאול "למה זה קרה לי”, נשאל “לאן זה מוביל אותי”. לפי השמאניזם היהודי, הניסיון הופך לנס כשהאדם מצליח להתעלות מעל תנאי המציאות, מעל הגבולות של כאן ועכשיו, ולחוות שהכול מתרחש בהכוונה מדויקת. זה הרגע בו האדם עובר מהתודעה הארצית לתודעת הרוח, מהזדהות עם הכאב להזדהות עם הלמידה.
כך הניסיונות לא רק בוחנים אותנו, אלא ממש מאפשרים לנו לעלות גובה יותר, כל ניסיון שהושלם בהצלחה מוסיף שכבה של אור לתודעה, מרחיב את הכלי ומאפשר לנשמה לנוע בחופש בין מימדי הזמן, המקום והייעוד.
אברהם, אב טיפוס של הנשמה
אברהם אינו רק דמות היסטורית אלא סמל לאדם הצועד במסע ההתמרה האישי שלו. שמו הראשון, "אברם", פירושו "אב על הגוף ורם על הנשמה". כששינה את שמו ל"אברהם", הוא הפך את הרמז למציאות, שילוב של רוח וחומר, נשמה וגוף, עד שהגיע אל הארץ המובטחת שבתוכו. לפי ספר הזוהר, הערך המספרי של השם "אברהם" שווה לרמ"ח 248 , כמספר אברי הגוף. כל איבר בגוף הוא ביטוי של איכות רוחנית, והאדם נועד להעלות את הגוף ואת הנפש יחד במדרגות התודעה. במובן הזה, אברהם הוא הנשמה שבנו הקוראת לנו לעבור מעבר לעבר, ממקום של כפייה למקום של בחירה.
לעבור את מחול השדים, השחרור מהעבר
אַבְרָם הָעִבְרִי נקרא כך משום שהיה הראשון שראה מעבר. לעבור פירושו להיפרד מן העָבָר. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו מעגל של סבל או פחד, מחול שדים אישי. כשאנחנו נענים לקריאה "לך לך", אנחנו שוברים את המעגל הזה, עוברים מתודעה ישנה לתודעה חדשה. ריפוי המתרחש כשאנחנו מסכימים לעבור דרך האש, במקום לברוח ממנה. השמאניזם העברי רואה בתהליך הזה טקס התמרה בו האדם נולד מחדש: האש שורפת את הישן, המים מטהרים, והרוח נושאת את הנשמה לדרכה החדשה.
התמרת הצרות להרחבות
חכמת הקבלה והחסידות מלמדות לראות בכל צרה "צהר", (בסיקול אותיות) חלון לגילוי אור. כשאדם מבין שהקשיים אינם מכשול אלא שער, הוא פותח לעצמו מעבר לתודעת הרחבה. כך הופכת כל מצוקה להזדמנות. הניסיונות אינם סיבה להתייאש אלא הזמנה להתבוננות מחודשת. ברגע שהאדם מקבל את חייו כמרחב למידה ולא כזירת מאבק, מתגלה לו הסוד הגדול, האור האלוהי כבר שם, ממתין שיראה אותו בעיניים חדשות.
הליכה כמדיטציה, חיבור בין שמיים וארץ
השורש "הלך" הוא לב המסע. גם בקבלה וגם בשמאניזם העברי, ההליכה היא פעולה של תפילה בתנועה. כל צעד הוא שיחה עם הבורא. אברהם לא ידע לאן יגיע, ובכל זאת הלך. בכל רגע נבנה הנתיב מתחת לרגליו. כך גם אנחנו, פעמים רבות איננו רואים את הדרך כולה, אך האמונה היא ההסכמה להמשיך לצעוד. כשאנחנו הולכים בטבע בנוכחות מלאה, כל אבן ורוח הופכים למסר. הארץ איננה חיצונית לנו, היא מתהווה בכל רגע שבו אנו צועדים בתודעת חיבור. ההליכה עצמה היא המטרה.
תיקון האמונה, השיבה אל השורש
בכל פעם שאדם נענה לקריאה "לך לך", הוא מתקן את פצע הפחד הישן. זהו תיקון של השורש הראשון, האמונה. אמונה אמיתית אינה אמונה עיוורת אלא ידיעה חיה הנולדת מהתנסות. כמו אברהם, אנו נדרשים לעזוב את המוכר ולצעוד מתוך אמון בכוח הבריאה. זוהי מהות השמאניזם העברי, החיבור בין רוח, גוף וטבע, בין חכמה עתיקה לבין פעולה יומיומית.
מסע הנשמה כקריאה להגשמה
פרשת לך לך מזכירה לנו שהייעוד לא מחכה בסוף הדרך. הוא מתגלה בכל יום, בכל צעד, בכל בחירה. כל מה שמתרחש סביבנו – האנשים, הנסיבות, השמחות והכאב, כולם חלק מהרקמה הגדולה שמובילה אותנו לגלות את האור שלנו. כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. אין זמן אחר, אין רגע אחר. רק עכשיו.
הזמנה למסע האישי שלך
אם את או אתה מרגישים שהקריאה "לך לך" מהדהדת בך, ראו בה הזדמנות. הזמנה לצאת למסע הפנימי שלך, לעבור מה"מינד" אל הלב, מהפחד אל האמון, מהשגרה אל החוויה. בטקסים שאני עורכת, במסעות שאני מובילה בטבע, אנו צועדים בעקבות קריאת הנשמה, מתחברים לאש ולמים, ומתחברים לשורשי השמאניזם העברי ולקול הפנימי. שם, בלב הבריאה, מתגלה "הארץ אשר אראך", לא כיעד חיצוני, אלא כתודעה של חופש ואמת.
אפשר גם פשוט.
לבוא.
Hebrew 