מתוך בחירה חופשית, מודעת, חדשה.
תרומת זרע. תרומת ביצית.
ועדיין, כל כך ילדיו.
בחלום הוא גידל אותם בהרמוניה, כמעט בנון שלאנטיות.
ואני התרגשתי לראות אותו.
מגשים את החלום הכי גדול שלו, להפוך לאב.
כשהתעוררתי, הייתה בי בהירות שקטה: זה התיקון שלו.
שחרור מתבניות ישנות, מהצורך לשלוט, מתנאים.
בחירה בחיים, בהגשמה.
לא דרך ציפיות, לא דרך מה היה צריך להיות, אלא דרך אהבה.
ופתאום, גם משהו בי התבהר.
ההבנה שאני כבר לא שם.
כבר לא צועדת במסלול שמישהו אחר קבע לי.
בוחרת את הדרך שלי, גם אם היא שונה. ממה שציפו או ממה שתכננו בשבילי.
עבורי.
לא מחפשת עוד דמות זכרית "קשוחה" שתגדיר עבורי מה נכון.
לא צריכה עוד להציל או להתאמץ כדי להרגיש ראויה.
גם באימהות שלי, משהו נגלה…
ילדים לא נמדדים לפי הדרך שבה הם נולדו, אלא לפי הדרך בה הם נאהבים.
לא צריך להוכיח או לתקן, רק להיות.
לפגוש.
להסכים שהריפוי כבר כאן.
ולפעמים, כל מה שצריך כדי שמשהו חדש ייוולד…
זה חלום אחד.
התבוננות ישירה, עמוקה אל מעמקי הנפש, רגע של אמת עם עצמנו.
בלי מסכות.
המסע בו אני הולכת, ומזמינה, הוא מסע של ריפוי עדין.
לא רק ביני והאנשים ש"בחוץ", אלא גם בתוכי.
ריפוי של הדמויות הפנימיות.
של החלקים שדרשו, פחדו, נאחזו, ואלה שרק רצו לאהוב.
מסעות המאפשרים לנקבי ולזכרי שבתוכנו, לפגוש. לאהוב. לרפא.
במסע נצלול לרבדים העדינים של המפגש בין זכרי לנקבי,
נפתח מרחבים של הקשבה, תנועה, נשימה, חלומות.
כאלה שמבקשים להתגלות, להיאמר, ולהוביל אותנו להתמרה.
בדרך שלנו.
אפשר גם פשוט.
לבוא.



















