לפני שהתחילו ההגדרות

הבוקר, עם התה הראשון והשמש העולה, הרגשתי את הלחישה ה"היא" חוזרת. אותה לחישה שהביאה רטט קדום, ושינתה את מה שחשבתי שהוא "אני".

יש בי דרך שאין לה שם. שפת גוף עתיקה. תפילה שעולה מן האדמה.

עוד לפנות אור. רוח לילה קראה לי בשמי. קומי. לכי. אל עירך. אל ירושלים. הביאי אור.

כל הסיפורים שלנו הגיעו לפתחינו במטרה אחת בלבד, ללמד אותנו איך להיות יותר אור.

אני פוגשת את שניהם, בזוגיות, ב"לבד", בכל מסע ממסעות החיים.
זכר ונקבה, שני עולמות.
שונים.

הטבע תמיד מחכה. הוא לא שופט, לא מבקש דבר, ומציע ריפוי מיידי. כל מה שצריך לעשות הוא להחליט לצאת ולהתמסר לשקט.

כלי שמאפשר לנו לא רק לחיות את חיינו, אלא להפוך אותם למקודשים ולהשיב את הקסם והמשמעות שאבדו.

יש פצע אחד, שקדם למילים.
פצע שאי אפשר לראות שרק מרגישים.
פצע ההפרדה.

כבר כמה ימים אני מרגישה אההה…. לא דרמה גדולה, פשוט, החיים.
הבית מבולגן (חופש גדול והילדים בבית, You Know), קצת יותר מדי עבודה ממה שנעים לי כרגע, רשימת סידורים שלא נגמרת, חבילות שמחכות בדואר.
אפילו הדיקור והשיאצו הקבועים לא עשו את הקסם.

הלילה הוא הופיע לי בחלום. דמות מהעבר. מישהו שפעם היה מאוד משמעותי בחיי.
והוא… הפך לאב לתאומים, בן ובת. מתוקים.
לא בדרך הביולוגית, לא בזוגיות.
לבד.

כבר חמישה ימים שאני לא קמה מהמיטה (כמעט).
נזלת, שיעול, חולשה, אפס כוח.
לא עבדתי, לא יצאתי, לא עשיתי.
פשוט הייתי.
חולה.

לפעמים אני שוכחת מי אני.

נכנסת למרוץ, שוכחת לנשום.
מתאמצת להתאים את עצמי.
מתכווצת, בלי לשים לב.

יש רגעים בהם משהו בתוכנו מתעייף. הרעש, הקצב, הציפיות, הכול נהיה "פשוט" קצת יותר מדי.
אנחנו מרגישים שהתרחקנו מעצמנו, כמו איבדנו את הקול הפנימי. בתוך היום יום הישראלי, בין עבודה, משפחה, החדשות והלחץ, חוזרת ועולה שאלה עיקשת: איך חוזרים אל הנשמה? איך מתחברים שוב למשהו אמיתי, חי, נושם?

פרשת לך לך היא אחת המפות העמוקות ביותר להבנת מסע הנשמה. מי שמביט בה דרך עיני השמאניזם העברי והקבלה מגלה שהציווי האלוהי איננו הוראה גאוגרפית אלא קריאה להתעוררות פנימית. "לך לך" פירושו, לך אל עצמך. זו הזמנה לעזוב את הזהויות הישנות, להשתחרר מהרגלים ודפוסים שמנהלים אותנו, ולנוע לעבר האור הפנימי שלנו. זוהי קריאה לצאת אל מסע של גילוי עצמי, של תיקון ושל חזרה אל עצמיותנו, מי אנחנו ומה באנו לעשות כאן.

על פי הקבלה, הנשמה יורדת לעולם כשהיא שלמה, אך במסע החיים היא עלולה להיפגע ולהתפזר. טראומה, אובדן, חוויות קשות או רגעים שבהם ויתרנו על חלקים מעצמנו כדי לשרוד יכולים לגרום לרסיסי נשמה לעזוב את הגוף ולהתרחק.

אין תחליף לאינטימיות בשניים, אבל יש דברים שרק מעגל יודע ליצור…
בטוסקנה אני והבן שלי צעדנו בשניים.
צעדה ארוכה. בשקט.
הליכה שהיה בה משהו אינטימי, כמעט קדוש.

הלב סדוק. ולפעמים נדמה שכבר לא יתאחה.
אחרי חורבן, אחרי שתיקה.
אחרי ימים של דין, אחרי תשעה באב.

אתמול, בשיחה עם חבר וירטואלי, הוא סיפר שחלה בקורונה. כששאלתי למה הגוף שלו בחר לעצור, לשים "ברקס", השתיקה סיפרה (כמעט) הכל.

לפעמים זה לא משנה כמה הצלחנו, לאן הגענו, כמה סימנו "וי"-ים סימנו בדרך
עמוק בפנים , משהו לא רגוע…
הכול מתפקד.
לכאורה.

זה מה שאמר לי לפני כמה ימים א. חבר. בשקט.
ישבנו על בירה דובדבנים (כמובן) בפאב החביב עליי. קל״ב.
הוא אמר את זה בעצב, אפילו קצת מתוך ייאוש.
אני בסדר. יש לי עבודה טובה, בית, ילדים, משפחה. הכול מתפקד.
אבל בפנים… אני לא יודע. איכשהו… משהו הלך לאיבוד.