ריפוי בין המינים בראי הקבלה והשאמניזם העברי

ספר הזוהר מציג את המושג "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה", זיווג שאינו מיני במובן הפשוט, אלא רוחני־קוסמי. כל תפילה, כל מצווה, כל רגע של אהבה אמיתית בין בני אדם, פועל כמעשה של חיבור מחדש בין האלוהי הזכרי לאלוהי הנקבי. לכן נאמר "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (משנה, עוקצין), כי השלום בין הפכים הוא הכלי לשפע.

בשפה השמאנית העברית, כמו גם בספר היצירה, אחד מהמקורות הקדומים בקבלה מתארים את הבריאה כיצירה של ניגודים מאזנים, זוגיות פנימית. שמיים וארץ, שמש וירח, יום ולילה, מים ואש. כל זוג כזה אינו אויב אלא שני צדדים של אותו השלם, כוחות הפוכים אך משלימים. כשהם נאבקים בינם, נוצרת קטסטרופה. כשהם רוקדים בהרמוניה,  העולם מתחדש. האדם, שנברא "בצלם אלוהים", נושא בתוכו את שני הצדדים: זכרי ונקבי, חוסן ורוך, גבול וזרימה.

אבל ההיסטוריה האנושית נושאת פצע. הפצע שבין המינים. החברה הפטריארכלית הגביהה את הזכרי ודחקה את הנקבי,  גם באישה וגם בגבר. כתוצאה מכך נוצר חוסר איזון. הגבר למד לדכא את הפגיעות שבו, האישה למדה להחניק את הכוח שבה. החסד והדין התרחקו זה מזה.

האר"י הקדוש מלמד על "שבירת הכלים" , תהליך שבו האור האלוהי היה גדול מדי, והכלים שנועדו להכילו נשברו. השברים נפלו לעולם שלנו, והאדם נקרא לאסוף את הניצוצות, להחזירם לשורשם. גם השבר בין המינים הוא ביטוי של אותה שבירה. ריפוי בין המינים הוא איסוף ניצוצות: בכל פעם שאיש ואישה,  או שני חלקים בתוכנו, מצליחים להקשיב, לחמול, לאזן, אנחנו מרימים עוד ניצוץ, עוד חלק מהשכינה שהיה עד אותו הרגע "בגלות".

תורת הנסירה והחיבור בין הזכרי לנקבי

תורת הנסירה היא אחד הסודות המרכזיים בקבלה, ועוסקת בתהליך המעבר בין מצב של חיבור ראשוני, בלתי נפרד, בין זכר לנקבה,  אל מצב של פירוד, ובהמשך של חיבור מחודש, הפעם מתוך בחירה ומודעות.

בבראשית מסופר פעמיים על בריאת האדם: בפרק א׳ נאמר "זכר ונקבה ברא אותם", ובפרק ב׳ מסופר שחוה נבראה מצלעו של אדם. הסתירה הזו הולידה את סוד הנסירה. חז״ל והמפרשים מסבירים שבתחילה נבראו אדם וחוה כישויות מחוברות "אחור באחור", גב אל גב. החיבור הזה היה טוטאלי, ללא בחירה וללא חופש. אז באה "הנסירה": תהליך של התרדמה (דורמיטא), פירוד, וניתוק. רק לאחר מכן התאפשר הסיבוב הפניה זה אל זו, ולבסוף דבקות מחודשת, אך הפעם פנים בפנים.

האר"י הקדוש הרחיב מאוד את רעיון הנסירה והחיל אותו גם על הספירות האלוהיות. זעיר אנפין, המייצג את הממד הזכרי של האלוהות, ומלכות, המייצגת את הממד הנקבי, נבראו תחילה מחוברים אחור באחור. הסיבה לכך הייתה הגנה: אילו היו מחוברים פנים בפנים מלכתחילה, כוחות ה"חיצונים" היו יונקים את שפע האור מהאחוריים הגלויים. לכן הוכנסו לתרדמה, הופרדו, ורק לאחר תיקון והכשרה מתאפשר להם לעמוד פנים אל פנים. זהו רגע של זיווג ושל אחדות, שבו השפע האלוהי זורם לעולם.

הנסירה אינה אירוע חד־פעמי בהיסטוריה, אלא תבנית החוזרת שוב ושוב במחזורי הזמן. בכל ראש השנה חוזרת "הדורמיטא": העולם נכנס לתרדמה, זעיר אנפין ומלכות נפרדים, ובמהלך עשרת ימי תשובה מתבצע תהליך הדרגתי של נסירה, יום לכל ספירה. ביום הכיפורים מושלם הפירוד הפנימי, ומאותו רגע ואילך מתחילה התנועה לקראת האיחוד מחדש בסוכות ושמחת תורה. בכל שנה מחדש מתרחש מחזור של פירוד וחיבור, כדי לאפשר צמיחה מחודשת.

הנסירה מבטאת עיקרון רוחני עמוק: כדי ששני צדדים יוכלו באמת לפגוש זה את זה, הם חייבים להיפרד. כל עוד הם דבוקים באופן בלתי מודע, אין להם חופש לבחור, אין להם יכולת לראות ולהיראות. הפירוד יוצר כמיהה, יוצר מבט, יוצר בחירה. הדבר נכון לגבי אדם וחוה, לגבי הספירות העליונות, וגם לגבי כל אחד ואחת מאיתנו בזוגיות (החוצה) ובנפש (פנימה).

הרב קוק ראה בנסירה תבנית אוניברסלית של החופש האנושי. לפי הרב קוק האדם נכנס לתרדמה, נדמה לו שהוא מנותק מן המקור, ורק אז מתאפשרת בחירה חופשית ואהבה אמיתית. הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו") הוסיף שהנסירה מייצרת חסרון, והחסרון הזה הוא מנוע ההיסטוריה. דווקא הפירוד דוחף אותנו לחפש שלמות.

מנקודת מבט שמאנית עברית, הנסירה היא סוד החיבור בין המינים. בתחילה אנחנו מחוברים, אינסטינקטיביים, אך גם סגורים זה מפני זה. הפירוד כואב, אך הוא מאפשר לנו להתבונן, לראות את האחר באמת. ורק אחר כך, כשהמפגש מתרחש מחדש, פנים בפנים, לב אל לב, נולדת אינטימיות אמיתית. זהו תהליך שבו האישה והגבר, או הצד הנקבי והזכרי שבתוכנו, לומדים לעבור ממצב של ניתוק וגב אל גב, אל מצב של דיאלוג ושל אהבה.

בסופו של דבר, תורת הנסירה מלמדת שהשבירה, הפירוד, התרדמה, אינם טעות אלא שלב הכרחי בדרך אל האחדות. כדי לטעום את טעמה של האהבה האינסופית, חייבים לעבור דרך הנסירה. זהו הסוד שמחבר בין סיפור הבריאה, עבודת החגים, ותיקון הנפש האישי והקולקטיבי: הפירוד מאפשר את הכמיהה, והכמיהה מולידה את האיחוד.

תורת הנסירה מלמדת אותנו שהפירוד בין הזכרי לנקבי אינו כישלון, אלא שלב הכרחי בדרך לאיחוד עמוק יותר. מה שנראה כשבר וכריחוק הוא למעשה פתח ליצירת אינטימיות אמתית,  פנים אל פנים, לב אל לב. זהו לא רק סיפורם של אדם וחוה, או של זעיר אנפין ומלכות, אלא הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו: הדרך בה אנו מתמודדים עם המרחק, עם החיסרון, עם הכמיהה לאחדות.

וכאן בדיוק נוגע הריפוי בין המינים. מאחורי כל פצע, מאחורי כל חוסר איזון, מסתתרת הקריאה, להגיע אל האהבה האינסופית, אל אותו מפגש מחודש בו הזכרי והנקבי אינם מתנגשים, אלא יוצרים יחד חיים חדשים,  יוצרים עיבור. לכן עבורי הריפוי בין המינים הוא לא רק תיקון של כאב ישן, אלא שער להשתתפות במשחק הגדול של הבריאה, משחק בו אנחנו לומדים לבחור אחד בשני מחדש, ולחוות את טעמו של האינסוף.

תהליך הקירוב בין המינים אינו רק פצע עמוק באנושות, אלא שער גדול בהרבה. כמיהה וגעגוע לאהבה נקייה, פשוטה ואמתית, אהבה שרואה אחד את השנייה באמת, שמולידה מתוכה יצירה משותפת, חיים חדשים. בהקשר זה הקירוב או הריפוי בין המינים הוא הבסיס, אבל הוא איננו התכלית. התכלית היא לטעום את טעם המים החיים של מעיין האהבה האינסופית. אותו חיבור עליון בין הזכרי לנקבי בבריאה, המפגש המוליד חיים במובן הפיזי והרוחני כאחד. כשאנחנו מתמסרים לכמיהה הזו אנחנו משתתפים במשחק הקוסמי עצמו, המשחק של הבריאה שמבקשת להמשיך ליצור.

היכולת הגבוהה ביותר שהופקדה בידינו היא יכולת העיבור, היכולת להפגיש זכרי ונקבי כך שייווצרו חיים. כדי שהעיבור יתרחש ברובד הגבוה, דרוש מפגש בלב פתוח, חשוף, מלא אמון. לשם כך עלינו לעבור דרך שער הריפוי והקירוב בין המינים, כי אינטימיות ברמה הזו אינה מתאפשרת בלי שהנפש תהיה שלמה מבפנים. בריפוי השבר אנו לא רק מחזירים שלום בין המינים, אלא טועמים את טעמו של האינסוף עצמו.

ריפוי בין המינים מתחיל מבפנים. בתוך כל אישה חי יסוד זכרי: יכולת להציב גבולות, להחזיק עמוד שדרה, לפעול בעולם. ובתוך כל גבר חי יסוד נשי: היכולת לרכך, ליצור, להזיל דמעה, לחבק. כשאנחנו מכחישים את החלקים הללו ,  אנחנו נשארים חצויים. כשאנחנו מחבקים אותם,  נולדת האפשרות לשלמות.

ולכן, במסע לריפוי וקירוב בין המינים אנחנו לא עוסקים רק בזוגיות בין איש לאישה, אישה לאישה או איש לאיש. אנחנו עוסקים בשאלה איך כל אחד מאיתנו יכול להפוך לשלם. איך הזכרי שבתוכי והנקבי שבתוכי יכולים סוף סוף להפסיק להיאבק ולהתחיל לשתף פעולה.

כאשר השיתוף המבורך בין הזכרי לנקבי קורה, הוא לא נשאר רק ברמה האישית. אלא מקרין על כל העולם. הזוהר אומר שכאשר בני זוג מתייחדים באהבה ובכבוד, "השכינה שרויה ביניהם". כלומר, אהבה מתוקנת כאן למטה היא בבואה של האיחוד העליון. כל מעשה ריפוי בין המינים כאן בעולם הוא מעשה של תיקון קוסמי, השבת השכינה לחיקה של האלוהות.

השאמניזם העברי מוסיף לנו את הלמידה הישירה מהטבע. האדמה מזכירה את היציבות הגברית. המים מזכירים את הרוך הנשי. האש מבקשת את ההתמרה , להפוך כאב לאהבה. הרוח מזכירה שכל זה מחובר, שכל נשימה שלנו היא חלק מנשימת העולם. כשהאלמנטים הללו פועלים בהרמוניה,  אנחנו רואים את פני האלוהים בטבע.

בסופו של יום הריפוי בין המינים הוא לא יעד חד־פעמי אלא מסע מתמשך. מסע בו אנחנו לומדים שוב ושוב לאזן, לשחרר שליטה, לאפשר. מסע שבו אנחנו זוכרים שהאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא לשכינה מתרחש בכל רגע שבו אנחנו מוכנים לראות את השוני כמתנה ולא כאיום.