להעיר את הניצוץ הפנימי

אין תחליף לאינטימיות בשניים, אבל יש דברים שרק מעגל יודע ליצור…
בטוסקנה אני והבן שלי צעדנו בשניים.
צעדה ארוכה. בשקט.
הליכה שהיה בה משהו אינטימי, כמעט קדוש.

הלב סדוק. ולפעמים נדמה שכבר לא יתאחה.
אחרי חורבן, אחרי שתיקה.
אחרי ימים של דין, אחרי תשעה באב.

אתמול, בשיחה עם חבר וירטואלי, הוא סיפר שחלה בקורונה. כששאלתי למה הגוף שלו בחר לעצור, לשים "ברקס", השתיקה סיפרה (כמעט) הכל.

זה מה שאמר לי לפני כמה ימים א. חבר. בשקט.
ישבנו על בירה דובדבנים (כמובן) בפאב החביב עליי. קל״ב.
הוא אמר את זה בעצב, אפילו קצת מתוך ייאוש.
אני בסדר. יש לי עבודה טובה, בית, ילדים, משפחה. הכול מתפקד.
אבל בפנים… אני לא יודע. איכשהו… משהו הלך לאיבוד.

כך כתב לי חבר בעקבות הפוסט האחרון שלי.
קיבלתי עוד הרבה תגובות דומות. מכאלו שאני מכירה וגם מאלו שלא.
על שקמתי והלכתי. עזבתי עבודה, הכרה, זוגיות ויצאתי לדרך חדשה.

המסע הזה כמעט לא קרה.
ולכן הוא היה חייב לקרות.

במשך שבועות הכול הסתבך, דחיות, שינויים, ביטולים.

הבריאה בדקה כמה רחוק אני מוכנה ללכת עם ה"כן" שלי.

אתמול, כשחזרתי מטוסקנה, קרתה לי התאונה הכי טיפשית.
הטלפון צנח מהמראה באמבטיה על כף רגלי. היחפה.
נשמע טיפשי אבל הכאב אמיתי, כולל הכחול והצליעה.

בלב תורת הסוד היהודית עומד רעיון האיחוד. האר"י הקדוש מתאר בתורת הצמצום והאצילות את תהליך הבריאה כתנועה של חיבור והיפרדות בין הזכרי לנקבי, בין קודשא בריך הוא לבין השכינה. השכינה, שהיא הנוכחות הנשית האלוהית, ירדה עם הגלות, התפזרה בין העמים, נשברה. התפקיד שלנו הוא להעלותה חזרה, לאחות את הקרע, לחבר את הפנים הזכרי והנקבי של האלוהות. כשמתרחש איחוד זה, השפע חוזר לזרום לעולם.

מה הקשר בין נקבת מים חשוכה בלב מעיין לבין מסעדת אורי בורי בעכו? תכל'ס? הכל.
חשבתי שזה יהיה עוד מסע הכנה רגיל, עוד "ירידה" לשטח.
זה נגמר בטקס, במדיטציה בחשיכה בתוך ניקבת הסלע, ובארוחה משובחת באורי בורי בעכו.

למה הסיפורים שלנו חשובים בתהליך הריפוי הרוחני?

רבים מאיתנו נושאים איתם סיפורים מהעבר: כאבים, אכזבות, פרידות, תקופות של בלבול או חיפוש.

לפעמים נדמה לנו שהסיפורים האלו עוצרים אותנו, מקבעים אותנו בתבניות ישנות. אבל בראייה שמאנית־קבלית, כל סיפור הוא מפתח.

שנים ארוכות, הלילות שלי היו ריקים.
שחור על שחור. דממה מוחלטת. אפלה ללא זיכרון.
כשהייתי נשאלת "מה חלמת?" התשובה תמיד הייתה אותה תשובה: "איני זוכרת דבר." עולם החלומות היה אבוד עבורי, היכל סגור, שער נעול.

בכל לילה, כשאנו עוצמים את עינינו ושוקעים בשינה, אנו חוצים סף עתיק. מעבר שבין עולם העשייה – עולם הערות והמעשים, לבין עולם היצירה – עולם החלומות והרוח.
המסורת היהודית מלמדת אותנו ש"השינה היא אחד משישים במיתה" (ברכות נז:). ובאותה מידה, החלום הוא אחד משישים בנבואה.

השכם בבוקר, התכנסנו. קבוצה לא גדולה של הולכים בדרך ונכנסנו אל תוך הסלע. למסע מופלא. אל המים. אל עצמינו.
אל עין טמיר. אל הנקבה הצרה המסתתרת בין סלעים למעיין.

מעבר למחיצות הזמן והמרחב, מעבר לשמות ולהגדרות שהעניק האדם לחוויותיו הרוחניות, קיימת אמת אחת עמוקה. הריפוי השמאני-קבלי אינו מתאמץ "לחבר" בין מסורות נפרדות, אלא חושף את האחדות העמוקה שתמיד הייתה קיימת אמת אחת המתבטאת בשפות רוחניות שונות. כשמתבוננים מעבר לסמלים ולמילים, מתגלה מערכת אחת של ריפוי, שבה האותיות העבריות הקדושות וקצב התוף השמאני הם הדים של אותה מנגינה נצחית, ביטויים שונים של אותה חכמת נשמה אוניברסלית.

בעומק מסורות הריפוי העתיקות ביותר של האנושות, מעבר למחיצות השפה והתרבות, זורם נהר אחד של חכמה. הריפוי השמאני, במהותו, אינו שייך לתרבות אחת או לשבט מסוים, אלא לאנושות כולה. זוהי שפת הנשמה המדוברת בלחישה בכל פינה בעולם, והמהדהדת גם בליבה של המסורת היהודית העתיקה.

בלב מסורות הריפוי העתיקות ביותר של האנושות, מהיערות העבותים של סיביר ועד מרחבי המדבר במרכז אמריקה, מהרי ההימלאיה ועד יערות הגשם באמזונס, נמצא המסע השמאני , פרקטיקה רוחנית עמוקה שהתקיימה בצורות שונות בכל תרבות עתיקה, כולל במסורת היהודית העתיקה ובאוצרות הקבלה.

טקס הקבורה השמאני הוא אחד הטקסים העתיקים והעוצמתיים ביותר בעולם הריפוי והטרנספורמציה. בניגוד למה שהשם עשוי לרמז, אין מדובר בקבורה ממשית אלא במסע מטאפורי עמוק אל חיק האדמה, אל מקור החיים, אל השורשים העמוקים של הווייתנו, ואל החיבור הראשוני שלנו עם האדמה המזינה אותנו.

כשחושבים על חג השבועות, אנו נזכרים בסיפורן של נעמי ורות המואביה, בליקוט השיבולים ובחיבור לאדמה. אולם חג השבועות הוא יותר מזה. זהו חג של התחדשות רוחנית, של חיבור לשורשי האדמה ולשערי השמים. זמן בו נפתחת האפשרות לחוות את עץ החיים הקבלי במלואו משורש ועד כתר. זמן של חיבור, אהבה והתחדשות רוחנית. זמן של התמסרות לשקט, לשירה ולתפילה, הפקה מחדש של קולה של הנשמה מתוך הרגש, התודה והגוף.

ל"ג בעומר, היום השלושים ושלושה בספירת העומר, מהווה צומת משמעותי במסע הרוחני שבין חג הפסח לחג השבועות. בתפיסת השמאניזם היהודי והקבלה, יום זה אינו רק ציון היסטורי או מנהג עממי, אלא הזדמנות נדירה לחוות התעלות רוחנית והתעוררות של האש הפנימית הטמונה בכל אחד מאיתנו. כנקודת מפגש בין העולמות, ל"ג בעומר מזמן אלינו אפשרות להתחבר מחדש למקורות האנרגיה הראשוניים שלנו.

בעולם בו הקצב מואץ והמציאות משתנה ללא הרף, נשים רבות מחפשות חיבור עמוק יותר, חיבור לעצמן, לאדמה, לרוח ולמקורות העתיקים של החוכמה הנשית. השמאניזם הנשי מציע מרחב של ריפוי, צמיחה והתחדשות, המשלב בתוכו מסורות עתיקות עם תודעה מתחדשת המותאמת לאתגרי התקופה.