זכרי מנקבי, שמיים מארץ, נשמה מגוף.
בקבלה מספרים על רגע בראשיתי,
בו ביקש אור האינסוף להתגלות,
אך הכלים לא עמדו בעוצמת האור.
ונשברו.
האור נשפך, ניתז, התפזר.
ומאז, אנחנו מחפשים את הדרך לאסוף את הרסיסים.
העולם נשבר.
וגם אנחנו.
הזכרי הנקבי נשברו, כל אחד בדרכו.
היא נותרה עם כאב הנטישה,
הוא, עם הפחד לא להחזיק.
היא, פותחת דלתות בתקווה, הוא לומד מחדש שזה בטוח להרגיש.
ושניהם מבקשים לשוב הביתה.
המסע הנשמתי שלנו הוא לא לאחד תפקידים.
לא להפוך את הזכרי לנקבי, או למצוא איזושהי נקודה באמצע.
אלא לזכור.
לזכור את השלמות הקדומה.
את הרגע שלפני השבר.
את האור שזרם כשהיינו שלמים.
במסעות שאני מוציאה אנחנו נלך בין מים ואש, בין גוף לנשימה
נקשיב לפצע, לא בכדי ללטף,
אלא כדי לשמוע מה נשכח בו.
וניזכר.
שהיינו שלם.
ובעיקר, שאנחנו יכולים לשוב להיות.
טקסים, טבע, שקט, חיבור.
למי שמוכן לזכור.
אפשר גם פשוט.
לבוא.
Hebrew 