האש המקודשת כמקור טרנספורמציה
האש במסורת השמאנית היהודית מסמלת את כוח הטרנספורמציה והזיכוך. מדורות ל"ג בעומר אינן רק מנהג , אלא ביטוי חיצוני לתהליך פנימי של טיהור והתחדשות. בקבלה, האש מייצגת את ספירת הגבורה – כוח הדין והגבול, אך בל"ג בעומר היא מתממשקת עם ספירת ההוד, המסמלת הכרה, קבלה והודיה.
על פי תורת הקבלה, ל"ג בעומר חל בדיוק בספירת "הוד שבהוד" – העמקה והתגלות של ספירת ההוד. ההוד מסמל את היכולת להכיר בגדולת הבריאה, לקבל את המציאות ולהודות עליה. זהו יסוד ההשתאות וההתפעלות, המאפשר לנו לראות את האור האלוהי גם במקומות החשוכים ביותר.
בשמאניזם היהודי, האש משמשת כמתווך בין העולמות – היא הופכת את החומרי לרוחני, את הגשמי לאתרי. הישיבה סביב המדורה בל"ג בעומר מאפשרת לנו להתחבר למרחב הביניים הזה ולחוות את הטרנספורמציה.
רבי שמעון בר יוחאי – המורה הרוחני והמרפא
דמותו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) מגלמת את ארכיטיפ השמאן היהודי – המורה הרוחני שנע בין העולמות. שהייתו במערה במשך שלוש-עשרה שנים מקבילה לתהליך החניכה השמאני הקלאסי של התבודדות והתמרה. כשיצא מהמערה, הביא עמו את סודות הזוהר , חכמה מיסטית המאירה את הבריאה באור חדש.
הזוהר מספר כי רשב"י היה היחיד בדורו שקיבל רשות לגלות את סודות תורת הנסתר. המערה שבה הסתתר עם בנו רבי אלעזר הפכה למעין מרחב בין-ממדי, בו התעלו מעל זמן ומקום. מדרשי הקבלה מספרים שהם ניזונו מעץ חרובים ומעיין מים שנבראו עבורם בדרך נס, סמל לחיבור הישיר עם שפע הבריאה מעבר לעולם החומר.
מסופר כי ביום פטירתו, ל"ג בעומר, גילה רשב"י את הסודות העמוקים ביותר של הקבלה, וביתו התמלא באור עד שלא יכלו תלמידיו להביט בו. זוהי מטפורה שמאנית לשיא ההתעלות הרוחנית, הרגע בו המחיצה בין העולמות נפרצת והאור האלוהי מתגלה במלואו.
ל"ג בעומר במעגל השנה והחיים
לפי הקבלה, ספירת העומר היא תהליך של זיכוך וטיהור, מעבר הדרגתי מהחירות הפיזית של פסח אל החירות הרוחנית של שבועות. ל"ג בעומר מסמן את נקודת המפנה במסע זה , את הרגע שבו האור מתחיל לגבור על החושך, מעבר מתקופת אבל והגבלה לתקופה של שמחה והתרחבות.
ספירת העומר היא תהליך של תיקון שבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), כאשר כל שבוע מתמקד בספירה אחת וכל יום בתוכו מתקן היבט אחר של אותה ספירה. ל"ג בעומר חל בשבוע החמישי המוקדש לספירת ההוד, וביום החמישי של שבוע זה, הוד שבהוד.
לפי האר"י הקדוש, ביום זה פסקה מגפת תלמידי רבי עקיבא, משום שנשלם התיקון בספירות. דווקא בספירת ההוד, המסמלת הכנעה וקבלה, נמצאת נקודת המפנה, כאשר אנו מקבלים באמת את מגבלותינו האנושיות ומכירים בגדולת הבריאה, נפתח בפנינו שער לשמחה אמיתית.
בראייה השמאנית, זהו מועד המסמל את המעבר מהמוות ללידה מחדש, מהירידה לעלייה. כמו בכל תהליך שמאני של ריפוי, ישנה נקודה שבה מתרחש מפנה, מרגע של משבר וקושי מתחילה הצמיחה וההתחדשות. ל"ג בעומר הוא בדיוק הנקודה הזו במעגל השנה היהודי.
חיבור לטבע ולקהילה
היציאה אל הטבע והדלקת המדורות בל"ג בעומר משקפת עיקרון מרכזי בשמאניזם היהודי – החיבור מחדש לאדמה, ליסודות, ולמחזוריות הטבע. דווקא בעונת האביב המתקדמת, כאשר הטבע במלוא פריחתו, אנו מתחברים לכוחות החיים והצמיחה.
קבלה רואה בטבע השתקפות של העולמות העליונים, ואת עונות השנה כביטוי למחזוריות האנרגיה האלוהית בעולם. האביב מסמל את התעוררות כוחות החיים, את ספירת התפארת המאזנת בין חסד וגבורה. היציאה לטבע בל"ג בעומר היא חיבור ישיר לתפארת זו, לאיזון והרמוניה המתגלים בעולם הטבעי.
ישיבה במעגל סביב המדורה יוצרת מרחב מקודש, המקובלים ראו במבנה המעגלי ביטוי לאחדות הבריאה ולריבוי הפנים של האלוהות. הזוהר מדבר על "עיגולים ויושר" – שני מבנים יסודיים של הקוסמוס. הישיבה במעגל סביב המדורה משחזרת את מבנה ה"עיגולים", האור האינסופי המקיף את כל המציאות. כל אדם במעגל הוא נקודה ייחודית באותו מעגל אינסופי, שווה במרחקו מהמרכז, הוא האש המסמלת את נוכחות האלוהות.
סמליות הקשת והחץ
משחק הקשת והחץ המסורתי בל"ג בעומר נושא משמעות עמוקה בשמאניזם היהודי. הקשת מסמלת את היכולת לכוון את הכוונה הפנימית שלנו, והחץ מייצג את התפילה הנשלחת למרחקים, אל מעבר למגבלות החומר.
בקבלה, הקשת (קש"ת) היא גם ראשי תיבות של "קדושה, שכינה, תפארת" שלושה היבטים של הנוכחות האלוהית בעולם. מדרשי האר"י מלמדים שירי החץ מסמל את בירור ניצוצות הקדושה והעלאתם חזרה למקורם. כל חץ הינו כמו ניצוץ אלוהי השואף לשוב למקורו, תנועה של "רצוא ושוב", של התעלות ושיבה אל האינסוף.
לפי המדרש, בימי רשב"י לא נראתה הקשת בשמיים, סימן לכך שזכות הצדיק הגנה על העולם. הקשת מסמלת את הברית בין האדם לבריאה, את החיבור בין שמיים וארץ. בעבודה השמאנית, אנו מבקשים לחדש ברית זו, לאזן מחדש את היחסים שלנו עם העולם.
התעוררות האש הפנימית
המשמעות העמוקה ביותר של ל"ג בעומר בשמאניזם היהודי היא התעוררות האש הפנימית, הניצוץ האלוהי הטמון בכל אדם. כשם שרשב"י הביא את אור הזוהר לעולם, כך כל אחד מאיתנו יכול לגלות את האור הפנימי שלו ולהאיר את סביבתו.
בתורת הקבלה, כל אדם נושא בתוכו "ניצוץ אלוהי", חלק מהאור האינסופי שהתלבש בגוף חומרי. האר"י מלמד על "ניצוצות הקדושה" שהתפזרו בעולם בעת "שבירת הכלים", משבר קוסמי קדום שאירע בעת הבריאה. תפקידנו בעולם הוא לאסוף ולתקן את אותם ניצוצות, להעלותם חזרה למקורם.
ל"ג בעומר, על פי הקבלה, הוא זמן המאפשר את התעוררות הניצוץ הפנימי. החיבור בין הוד שבהוד (הכרה והשתאות עמוקה) לבין האש החיצונית, יוצר תנאים אידיאליים להתגלות הניצוץ האלוהי בתוכנו.
האש אינה רק מקור חום ואנרגיה, אלא גם מקור תובנה והארה. בל"ג בעומר אנו מוזמנים להתבונן אל תוך הלהבות ולראות בהן את השתקפות האש הבוערת בליבנו, אש השאיפה לאמת, לאהבה ולצמיחה רוחנית.
בל"ג בעומר אנו לא רק זוכרים את העבר, אלא גם מדליקים את נר הנשמה שלנו ומאירים את הדרך קדימה. מי ייתן ואש הטרנספורמציה תבער בנו, תטהר את הנדרש טיהור, ותעורר בנו את הכוח לחיות ולשרת את הבריאה מתוך שמחה ואהבה.
