ל"ג בעומר: מסע שמאני-קבלי אל האש הפנימית

האש המקודשת כמקור טרנספורמציה

במסורת השמאנית היהודית, האש מסמלת את כוח הטרנספורמציה והזיכוך. מדורות ל"ג בעומר אינן רק מנהג עממי, אלא ביטוי חיצוני לתהליך פנימי של טיהור והתחדשות. בקבלה, האש מייצגת את ספירת הגבורה, כוח הדין והגבול, אך בל"ג בעומר היא מתממשקת עם ספירת ההוד, המסמלת הכרה, קבלה והודיה.

על פי תורת הקבלה, ל"ג בעומר חל בדיוק בספירת "הוד שבהוד", העמקה והתגלות של ספירת ההוד. ההוד מסמל את היכולת להכיר בגדולת הבריאה, לקבל את המציאות על כל מורכבותה ולהודות עליה מתוך ענווה. זהו יסוד ההשתאות וההתפעלות, המאפשר לנו לראות את האור האלוהי גם במקומות האפלים ביותר.

בשמאניזם היהודי, האש משמשת כמתווכת בין העולמות, היא הופכת את החומרי לרוחני, את הגשמי לאתרי. הישיבה סביב המדורה בל"ג בעומר מאפשרת לנו להיכנס למרחב הביניים הזה ולחוות את ההתמרה בדרך ישירה ובלתי-אמצעית.

רבי שמעון בר יוחאי – הארכיטיפ השמאני

דמותו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) מגלמת את הארכיטיפ השמאני היהודי, המורה הרוחני שנע בין העולמות בחופשיות. שהייתו במערה במשך שלוש-עשרה שנים מקבילה לתהליך החניכה השמאני הקלאסי של התבודדות, התנתקות והתמרה עמוקה. כשיצא מהמערה, הביא עמו את סודות הזוהר,  חכמה מיסטית המאירה את הבריאה באור חדש ורב-ממדי.

הזוהר מספר כי רשב"י היה היחיד בדורו שקיבל רשות לגלות את סודות תורת הנסתר. המערה שבה הסתתר עם בנו רבי אלעזר הפכה למעין מרחב בין-ממדי, בו התעלו מעל מגבלות הזמן והמקום הגשמיים. מדרשי הקבלה מספרים שהם ניזונו מעץ חרובים ומעיין מים שנבראו עבורם בדרך נס, סמל עמוק לחיבור הישיר עם שפע הבריאה מעבר למגבלות העולם החומרי.

מסופר כי ביום פטירתו, ל"ג בעומר, גילה רשב"י את הסודות העמוקים ביותר של הקבלה, וביתו התמלא באור כה עז עד שלא יכלו תלמידיו להביט בו ישירות. זוהי מטפורה שמאנית רבת עוצמה לשיא ההתעלות הרוחנית, הרגע שבו המחיצה בין העולמות נפרצת והאור האלוהי מתגלה במלוא הדרו.

ל"ג בעומר במעגל השנה והחיים

לפי הקבלה, ספירת העומר היא תהליך מובנה של זיכוך וטיהור, מעבר הדרגתי מהחירות הפיזית של פסח אל החירות הרוחנית של שבועות. ל"ג בעומר מסמן את נקודת המפנה במסע רוחני זה, את הרגע שבו האור מתחיל לגבור על החשכה, את המעבר מתקופת אבל והגבלה לתקופה של שמחה והתרחבות פנימית.

ספירת העומר הנה תהליך של תיקון שבע המידות הבסיסיות של הנפש (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), כאשר כל שבוע מתמקד בספירה אחת וכל יום בתוכו מתקן היבט אחר של אותה ספירה. ל"ג בעומר חל בשבוע החמישי המוקדש לספירת ההוד, וביום החמישי של שבוע זה , ההוד שבהוד.

לפי האר"י הקדוש, ביום זה פסקה מגפת תלמידי רבי עקיבא, משום שנשלם התיקון בספירות. דווקא בספירת ההוד, המסמלת הכנעה פנימית וקבלה, נמצאת נקודת המפנה המכרעת. כאשר אנו מקבלים באמת את מגבלותינו האנושיות ומכירים בגדולת הבריאה, נפתח בפנינו שער לשמחה אותנטית ועמוקה.

בראייה השמאנית, ל"ג בעומר מסמל את המעבר מהמוות ללידה מחדש, מהירידה לעלייה. כמו בכל תהליך שמאני של ריפוי, ישנה נקודה שבה מתרחש מפנה, מרגע של משבר וקושי מתחילה צמיחה והתחדשות. ל"ג בעומר הוא בדיוק הנקודה הזו במעגל השנה היהודי.

חיבור לטבע ולקהילה

היציאה אל הטבע והדלקת המדורות בל"ג בעומר משקפת עיקרון מרכזי בשמאניזם היהודי, החיבור מחדש לאדמה, ליסודות הראשוניים, ולמחזוריות הטבע. דווקא בעונת האביב, כאשר הטבע במלוא תפארתו, אנו מתחברים לכוחות החיים והצמיחה המקיפים אותנו.

הקבלה רואה בטבע השתקפות מדויקת של העולמות העליונים, ואת עונות השנה כביטוי למחזוריות האנרגיה האלוהית בעולם. האביב מסמל את התעוררות כוחות החיים, את ספירת התפארת המאזנת בין חסד וגבורה. היציאה לטבע בל"ג בעומר היא חיבור ישיר לתפארת זו, לאיזון והרמוניה המתגלים בעולם הטבעי.

הישיבה במעגל סביב המדורה יוצרת מרחב מקודש של אחדות וזיקה. המקובלים ראו במבנה המעגלי ביטוי לאחדות הבריאה ולריבוי הפנים של האלוהות. הזוהר מדבר על "עיגולים ויושר", שני מבנים יסודיים של הקוסמוס. הישיבה במעגל סביב המדורה משחזרת את מבנה ה"עיגולים", האור האינסופי המקיף את כל המציאות. כל אדם במעגל הוא נקודה ייחודית באותו מעגל אינסופי, שווה במרחקו מהמרכז – האש המסמלת את נוכחות האלוהות.

סמליות הקשת והחץ

משחק הקשת והחץ המסורתי בל"ג בעומר נושא משמעות עמוקה בשמאניזם היהודי. הקשת מסמלת את היכולת לדייק את הכוונה הפנימית שלנו, והחץ מייצג את התפילה הנשלחת למרחקים, אל מעבר למגבלות החומר.

בקבלה, הקשת (קש"ת) היא גם ראשי תיבות של "קדושה, שכינה, תפארת" – שלושה היבטים מהותיים של הנוכחות האלוהית בעולם. מדרשי האר"י מלמדים שירי החץ מסמל את בירור ניצוצות הקדושה והעלאתם חזרה למקורם. כל חץ הוא כמו ניצוץ אלוהי השואף לשוב למקורו, תנועה של "רצוא ושוב", של התעלות ושיבה אל האינסוף.

לפי המדרש, בימי רשב"י לא נראתה הקשת בשמיים – סימן משמעותי לכך שזכות הצדיק הגנה על העולם כולו. הקשת מסמלת את הברית העמוקה בין האדם לבריאה, את החיבור בין שמיים וארץ. בעבודה השמאנית, אנו מבקשים לחדש ברית זו, לאזן מחדש את היחסים שלנו עם העולם הסובב אותנו.

התעוררות האש הפנימית

המשמעות העמוקה ביותר של ל"ג בעומר בשמאניזם היהודי היא התעוררות האש הפנימית, הניצוץ האלוהי הטמון בכל אדם. כשם שרשב"י הביא את אור הזוהר לעולם, כך כל אחד מאיתנו יכול לגלות את האור הפנימי שלו ולהאיר את סביבתו בדרכו הייחודית.

בתורת הקבלה, כל אדם נושא בתוכו "ניצוץ אלוהי", חלק בלתי-נפרד מהאור האינסופי שהתלבש בגוף חומרי. האר"י מלמד על "ניצוצות הקדושה" שהתפזרו בעולם בעת "שבירת הכלים", אותו משבר קוסמי קדום שאירע בעת הבריאה. תפקידנו בעולם הוא לאסוף ולתקן את אותם ניצוצות, להעלותם חזרה למקורם העליון.

ל"ג בעומר, על פי הקבלה, הוא זמן מיוחד המאפשר את התעוררות הניצוץ הפנימי. החיבור בין הוד שבהוד (הכרה והשתאות עמוקה) לבין האש החיצונית, יוצר תנאים אידיאליים להתגלות הניצוץ האלוהי בתוכנו.

האש אינה רק מקור חום ואנרגיה, אלא גם מקור תובנה והארה פנימית. בל"ג בעומר אנו מוזמנים להתבונן אל תוך הלהבות ולראות בהן את השתקפות האש הבוערת בליבנו, אש השאיפה לאמת, לאהבה ולצמיחה רוחנית.