ואז הוא שתק לרגע, והביט בשני האמריקאים ששיחקו סנוקר וצחקו.
כאילו מנסה לזכור אולי פעם זה היה פשוט יותר.
חשבתי לי ואח"כ גם אמרתי, (במילים קצת אחרות):
שלפעמים נדמה שאיבדנו את זה. כאילו הניצוץ אבד.
כי אין לנו כוח.
כי אנחנו עייפים.
כי שום דבר כבר לא מרגש כמו פעם.
אבל זה לא באמת מדויק.
לרוב, הניצוץ לא כבה.
הוא פשוט מחכה שנחזור לראות אותו.
גם כשאנחנו בתוך תקופה עמוסה, ריקה, או "סתם" יומיומית.
יומיומית מדי…
הניצוץ שלנו עדיין שם.
מחכה.
וכל מה שצריך לפעמים זה לגעת באדמה, בעץ. לחבק מישהו אהוב.
להקשיב לשיר שעושה לנו טוב.
כל אחד ומה שעושה לו טוב.
כל אחת ומה שמצית בה מחדש את מה שכבר שם.
בסוף, מה שהתחיל להדליק את הניצוץ אצל א. החבר שלי, לא היה משהו גדול.
אלא הרגע הזה ממש, השיחה שלנו.
העיניים הטובות. הנכונות להיחשף.
רגע של אמת.
הידיעה שיש מקום, עמוק בפנים, ששום דבר מבחוץ לא יכול לכבות.
לפעמים נדמה לי ששכחנו, הניצוץ הפנימי הוא לא משהו שצריך לחפש רחוק.
הוא לא נמצא בסדנה ה"נכונה" או אצל המורה ה"מושלם".
הוא פשוט שם.
מחכה שנראה.
שננשוף עליו.
שניתן לו את מה שמחיה.
מחכה שנסכים להדליק אותו מחדש.
ומה אתכם?
מה עוזר לכם להדליק את הניצוץ כשאתם כבויים?
ואם גם בכם מתעוררת הקריאה לשוב אל מה שמחייה באמת,
מוזמנים להצטרף אליי למסע הקרוב:
אפשר גם פשוט.
לבוא.
Hebrew 