הבוקר, עם התה הראשון והשמש העולה, הרגשתי את הלחישה ה"היא" חוזרת. אותה לחישה שהביאה רטט קדום, ושינתה את מה שחשבתי שהוא "אני".
שמאניזם
שמאניזם - הבלוג
יש ימים, בהם אני לא מחפשת תשובות. רק מבקשת לזכור. מי הייתי לפני שהתחילו ההגדרות.
עוד לפנות אור. רוח לילה קראה לי בשמי. קומי. לכי. אל עירך. אל ירושלים. הביאי אור.
כל הסיפורים שלנו הגיעו לפתחינו במטרה אחת בלבד, ללמד אותנו איך להיות יותר אור.
אני פוגשת את שניהם, בזוגיות, ב"לבד", בכל מסע ממסעות החיים.
זכר ונקבה, שני עולמות.
שונים.
הטבע תמיד מחכה. הוא לא שופט, לא מבקש דבר, ומציע ריפוי מיידי. כל מה שצריך לעשות הוא להחליט לצאת ולהתמסר לשקט.
כלי שמאפשר לנו לא רק לחיות את חיינו, אלא להפוך אותם למקודשים ולהשיב את הקסם והמשמעות שאבדו.
יש פצע אחד, שקדם למילים.
פצע שאי אפשר לראות שרק מרגישים.
פצע ההפרדה.
כבר כמה ימים אני מרגישה אההה…. לא דרמה גדולה, פשוט, החיים.
הבית מבולגן (חופש גדול והילדים בבית, You Know), קצת יותר מדי עבודה ממה שנעים לי כרגע, רשימת סידורים שלא נגמרת, חבילות שמחכות בדואר.
אפילו הדיקור והשיאצו הקבועים לא עשו את הקסם.
הלילה הוא הופיע לי בחלום. דמות מהעבר. מישהו שפעם היה מאוד משמעותי בחיי.
והוא… הפך לאב לתאומים, בן ובת. מתוקים.
לא בדרך הביולוגית, לא בזוגיות.
לבד.
כבר חמישה ימים שאני לא קמה מהמיטה (כמעט).
נזלת, שיעול, חולשה, אפס כוח.
לא עבדתי, לא יצאתי, לא עשיתי.
פשוט הייתי.
חולה.
לפעמים אני שוכחת מי אני.
נכנסת למרוץ, שוכחת לנשום.
מתאמצת להתאים את עצמי.
מתכווצת, בלי לשים לב.
יש רגעים בהם משהו בתוכנו מתעייף. הרעש, הקצב, הציפיות, הכול נהיה "פשוט" קצת יותר מדי.
אנחנו מרגישים שהתרחקנו מעצמנו, כמו איבדנו את הקול הפנימי. בתוך היום יום הישראלי, בין עבודה, משפחה, החדשות והלחץ, חוזרת ועולה שאלה עיקשת: איך חוזרים אל הנשמה? איך מתחברים שוב למשהו אמיתי, חי, נושם?
פרשת לך לך היא אחת המפות העמוקות ביותר להבנת מסע הנשמה. מי שמביט בה דרך עיני השמאניזם העברי והקבלה מגלה שהציווי האלוהי איננו הוראה גאוגרפית אלא קריאה להתעוררות פנימית. "לך לך" פירושו, לך אל עצמך. זו הזמנה לעזוב את הזהויות הישנות, להשתחרר מהרגלים ודפוסים שמנהלים אותנו, ולנוע לעבר האור הפנימי שלנו. זוהי קריאה לצאת אל מסע של גילוי עצמי, של תיקון ושל חזרה אל עצמיותנו, מי אנחנו ומה באנו לעשות כאן.
על פי הקבלה, הנשמה יורדת לעולם כשהיא שלמה, אך במסע החיים היא עלולה להיפגע ולהתפזר. טראומה, אובדן, חוויות קשות או רגעים שבהם ויתרנו על חלקים מעצמנו כדי לשרוד יכולים לגרום לרסיסי נשמה לעזוב את הגוף ולהתרחק.
אין תחליף לאינטימיות בשניים, אבל יש דברים שרק מעגל יודע ליצור…
בטוסקנה אני והבן שלי צעדנו בשניים.
צעדה ארוכה. בשקט.
הליכה שהיה בה משהו אינטימי, כמעט קדוש.
אתמול, בשיחה עם חבר וירטואלי, הוא סיפר שחלה בקורונה. כששאלתי למה הגוף שלו בחר לעצור, לשים "ברקס", השתיקה סיפרה (כמעט) הכל.
לפעמים זה לא משנה כמה הצלחנו, לאן הגענו, כמה סימנו "וי"-ים סימנו בדרך
עמוק בפנים , משהו לא רגוע…
הכול מתפקד.
לכאורה.
זה מה שאמר לי לפני כמה ימים א. חבר. בשקט.
ישבנו על בירה דובדבנים (כמובן) בפאב החביב עליי. קל״ב.
הוא אמר את זה בעצב, אפילו קצת מתוך ייאוש.
אני בסדר. יש לי עבודה טובה, בית, ילדים, משפחה. הכול מתפקד.
אבל בפנים… אני לא יודע. איכשהו… משהו הלך לאיבוד.
כך כתב לי חבר בעקבות הפוסט האחרון שלי.
קיבלתי עוד הרבה תגובות דומות. מכאלו שאני מכירה וגם מאלו שלא.
על שקמתי והלכתי. עזבתי עבודה, הכרה, זוגיות ויצאתי לדרך חדשה.
המסע הזה כמעט לא קרה.
ולכן הוא היה חייב לקרות.
במשך שבועות הכול הסתבך, דחיות, שינויים, ביטולים.
הבריאה בדקה כמה רחוק אני מוכנה ללכת עם ה"כן" שלי.
אתמול, כשחזרתי מטוסקנה, קרתה לי התאונה הכי טיפשית.
הטלפון צנח מהמראה באמבטיה על כף רגלי. היחפה.
נשמע טיפשי אבל הכאב אמיתי, כולל הכחול והצליעה.
בלב תורת הסוד היהודית עומד רעיון האיחוד. האר"י הקדוש מתאר בתורת הצמצום והאצילות את תהליך הבריאה כתנועה של חיבור והיפרדות בין הזכרי לנקבי, בין קודשא בריך הוא לבין השכינה. השכינה, שהיא הנוכחות הנשית האלוהית, ירדה עם הגלות, התפזרה בין העמים, נשברה. התפקיד שלנו הוא להעלותה חזרה, לאחות את הקרע, לחבר את הפנים הזכרי והנקבי של האלוהות. כשמתרחש איחוד זה, השפע חוזר לזרום לעולם.
מה הקשר בין נקבת מים חשוכה בלב מעיין לבין מסעדת אורי בורי בעכו? תכל'ס? הכל.
חשבתי שזה יהיה עוד מסע הכנה רגיל, עוד "ירידה" לשטח.
זה נגמר בטקס, במדיטציה בחשיכה בתוך ניקבת הסלע, ובארוחה משובחת באורי בורי בעכו.
למה הסיפורים שלנו חשובים בתהליך הריפוי הרוחני?
רבים מאיתנו נושאים איתם סיפורים מהעבר: כאבים, אכזבות, פרידות, תקופות של בלבול או חיפוש.
לפעמים נדמה לנו שהסיפורים האלו עוצרים אותנו, מקבעים אותנו בתבניות ישנות. אבל בראייה שמאנית־קבלית, כל סיפור הוא מפתח.
שנים ארוכות, הלילות שלי היו ריקים.
שחור על שחור. דממה מוחלטת. אפלה ללא זיכרון.
כשהייתי נשאלת "מה חלמת?" התשובה תמיד הייתה אותה תשובה: "איני זוכרת דבר." עולם החלומות היה אבוד עבורי, היכל סגור, שער נעול.
בכל לילה, כשאנו עוצמים את עינינו ושוקעים בשינה, אנו חוצים סף עתיק. מעבר שבין עולם העשייה – עולם הערות והמעשים, לבין עולם היצירה – עולם החלומות והרוח.
המסורת היהודית מלמדת אותנו ש"השינה היא אחד משישים במיתה" (ברכות נז:). ובאותה מידה, החלום הוא אחד משישים בנבואה.
השכם בבוקר, התכנסנו. קבוצה לא גדולה של הולכים בדרך ונכנסנו אל תוך הסלע. למסע מופלא. אל המים. אל עצמינו.
אל עין טמיר. אל הנקבה הצרה המסתתרת בין סלעים למעיין.
מעבר למחיצות הזמן והמרחב, מעבר לשמות ולהגדרות שהעניק האדם לחוויותיו הרוחניות, קיימת אמת אחת עמוקה. הריפוי השמאני-קבלי אינו מתאמץ "לחבר" בין מסורות נפרדות, אלא חושף את האחדות העמוקה שתמיד הייתה קיימת אמת אחת המתבטאת בשפות רוחניות שונות. כשמתבוננים מעבר לסמלים ולמילים, מתגלה מערכת אחת של ריפוי, שבה האותיות העבריות הקדושות וקצב התוף השמאני הם הדים של אותה מנגינה נצחית, ביטויים שונים של אותה חכמת נשמה אוניברסלית.
בעומק מסורות הריפוי העתיקות ביותר של האנושות, מעבר למחיצות השפה והתרבות, זורם נהר אחד של חכמה. הריפוי השמאני, במהותו, אינו שייך לתרבות אחת או לשבט מסוים, אלא לאנושות כולה. זוהי שפת הנשמה המדוברת בלחישה בכל פינה בעולם, והמהדהדת גם בליבה של המסורת היהודית העתיקה.
בלב מסורות הריפוי העתיקות ביותר של האנושות, מהיערות העבותים של סיביר ועד מרחבי המדבר במרכז אמריקה, מהרי ההימלאיה ועד יערות הגשם באמזונס, נמצא המסע השמאני , פרקטיקה רוחנית עמוקה שהתקיימה בצורות שונות בכל תרבות עתיקה, כולל במסורת היהודית העתיקה ובאוצרות הקבלה.
טקס הקבורה השמאני הוא אחד הטקסים העתיקים והעוצמתיים ביותר בעולם הריפוי והטרנספורמציה. בניגוד למה שהשם עשוי לרמז, אין מדובר בקבורה ממשית אלא במסע מטאפורי עמוק אל חיק האדמה, אל מקור החיים, אל השורשים העמוקים של הווייתנו, ואל החיבור הראשוני שלנו עם האדמה המזינה אותנו.
כשחושבים על חג השבועות, אנו נזכרים בסיפורן של נעמי ורות המואביה, בליקוט השיבולים ובחיבור לאדמה. אולם חג השבועות הוא יותר מזה. זהו חג של התחדשות רוחנית, של חיבור לשורשי האדמה ולשערי השמים. זמן בו נפתחת האפשרות לחוות את עץ החיים הקבלי במלואו משורש ועד כתר. זמן של חיבור, אהבה והתחדשות רוחנית. זמן של התמסרות לשקט, לשירה ולתפילה, הפקה מחדש של קולה של הנשמה מתוך הרגש, התודה והגוף.
ל"ג בעומר, היום השלושים ושלושה בספירת העומר, מהווה צומת משמעותי במסע הרוחני שבין חג הפסח לחג השבועות. בתפיסת השמאניזם היהודי והקבלה, יום זה אינו רק ציון היסטורי או מנהג עממי, אלא הזדמנות נדירה לחוות התעלות רוחנית והתעוררות של האש הפנימית הטמונה בכל אחד מאיתנו. כנקודת מפגש בין העולמות, ל"ג בעומר מזמן אלינו אפשרות להתחבר מחדש למקורות האנרגיה הראשוניים שלנו.
בעולם בו הקצב מואץ והמציאות משתנה ללא הרף, נשים רבות מחפשות חיבור עמוק יותר, חיבור לעצמן, לאדמה, לרוח ולמקורות העתיקים של החוכמה הנשית. השמאניזם הנשי מציע מרחב של ריפוי, צמיחה והתחדשות, המשלב בתוכו מסורות עתיקות עם תודעה מתחדשת המותאמת לאתגרי התקופה.
בתקופה המיוחדת שבין פסח לשבועות מתקיים מסע רוחני עמוק, שבו מתגלה תבנית קוסמית המחברת בין העולמות. מסע זה, המכונה "ספירת העומר", מהווה שער התעלות רוחנית המקביל למסעות שמאניים של טרנספורמציה והתחדשות. שלושת המועדים – פסח, ל"ג בעומר ושבועות – אינם רק ציוני דרך בלוח השנה, אלא מהווים תחנות מפתח במסע התודעה האנושית אל עבר גילוי האלוהי והבריאה.
בין שורשי העץ הקדום ולהבת האש המרצדת נמצאת הדרך אל הידיעה העמוקה – המסע השמאני שלך מתחיל כאן. שלום להולכים בדרך, בעולם של רעשים, מהירות וניתוק, הנשמה מחפשת את דרכה חזרה אל המקור. המדיטציות שלפניכם אינן רק תרגולים – הן שערים אל עבר ממדים נשכחים של תודעה, המחברים את הידע הקבלי עם החכמה השמאנית.
ברוכים הבאים לעולם השמאני! שמאניזם הוא מסע רוחני עמוק המשלב חיבור לטבע, לרוח ולנשמה. במדריך זה אפרט את הצעדים הראשונים המומלצים לאלו מבינכם המעוניינים להתחיל ולהיחשף לעולם הרוחני השמאני בו אני פועלת, עולם המבוסס על עקרונות השמאניזם העברי והקבלה, בשילוב עם המסורת האזורית המצרית.
השמאניזם היהודי, רואה בחג הפסח זמן של טרנספורמציה עמוקה, מועד בו הנשמה, כמו הטבע מתעוררים מחדש. כמו האדמה המתנערת מתרדמת החורף ומאפשרת לזרעים הטמונים בה לפרוץ ולגלות את הפוטנציאל הגלום בהם כך גם הנשמה, משתחררת מ"כבלי החורף" הפנימיים – הפחד, הכאב וההרגלים הישנים. בדיוק כמו שהאביב מביא עמו צמיחה והתחדשות, כך גם חג הפסח הינו הזדמנות נפלאה לשינוי תודעתי עמוק ולתחילתו של מסע של שחרור תודעתי וריפוי פנימי.
מדבר. אלה אטלנטית. לרגע נדמה כבלתי אפשרי. רגע אחרי אנחנו בפנים, עטופים. רחם מחבק.
מה קשר בין חג הפורים השמח, החג בו אנחנו חוגגים עד דלא – ידע לבין יום כיפור בו אנו עוסקים בתענית ובתיקון ???
השמאניזם הנה אחת מהמסורות הרוחניות העתיקות בעולם. מקורה של הפרקטיקה השמאנית בתרבויות רבות, ביניהן עמים ילידיים בסיביר, אמריקה הדרומית והצפונית, אפריקה ועוד. אך למרות ריבוי המסורות – ישנה ליבה משותפת לכל המסורות השמאניות באשר הן: התפיסה כי העולם מחולק לממדים שונים (עולם עליון, תחתון ואמצעי), ושניתן לתקשר עם הטבע ועם ישויות באמצעות התודעה המורחבת, לצורכי ריפוי, נבואה וחיבור לעולמות שמעבר.
ערב עם חברים. הכי בקטנה. לכאורה וכמה הזדמנויות לבריאה להציג את עצמה ואת משנתה.
אני באדמה. חפרנו בור גדול, גדול מעט ממידתי. אני נכנסת, עירומה. לחיבור מושלם עם אמאדמה.
Hebrew 