שמאניזם עברי – ברוך הבא חודש אלול

ברוך הבא, חודש אב. חודש של תדר הלוחם והרופא, זמן בו הלב נשבר לרווחה, כדי לאפשר לידה מחדש.

אני מאמינה גדולה בחיים מתוך תודעה כי המציאות היא חלום בזמן ערות. כשאנו מפתחים את הקשב, נגלה כי אין באמת טעויות או יד המקרה. הבריאה קורצת לנו דרך שיבושים קטנים ביומיום, ושולחת סימנים מדויקים שנכתבו ישירות על ידי תת המודע והנשמה שלנו.

מתי בפעם האחרונה עצרת את המרוץ וכלום-לא-מעניין-אותך-עכשיו ושאלת את עצמך… האם באמת טוב לי ברגע הזה?
בלי אוטומט. בלי לחשוב על המשימה הבאה בלו"ז.

הם לא יכלו להבין איך האדם הלבן מעולם לא התפשט והלך ערום בגשם. לטענתם, אם מעולם לא היית ערום בגשם, מעולם לא חיית באמת.

הרגע בו הגבול בין צבעי האדמה לצבעי השקיעה מטושטש, הוא הרגע בו אנחנו מסכימים להניח.

הדברים הקטנים, זו לפעמים כל התורה כולה.

כשהייתי בת 10, עמדתי על במת בית הספר היסודי בתפקיד רות המואביה. אני זוכרת את שמלת הבד, את שיבולי החיטה שהחזקתי, את המילים שלחשתי "אל אשר תלכי אלך… עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".
אז, כילדה, לא הבנתי את ההתרגשות שחשתי. הפעם הראשונה והאחרונה ששיחקתי תפקיד "רשמי" על הבמה. אבל משהו בתוכי ידע כבר אז, (למרות שלקחו לי עוד הרבה שנים להסכים להבין) מה רות באה ללמד אותי.

ברוך הבא, חודש סיוון. סיוון הוא חודש של התגלות, חיבור וקבלת התורה.

סיפור על שלושה דורות, שני כישלונות ומתנה אחת.

הרוח בנחל נמייה דיברה בשפת השקט המוחלט.

החיפוש אחר ריפוי לא התחיל בקליניקה המודרנית של המאה ה-21, אלא נטוע עמוק בתוך שורשי האדמה , במקום בו הנשמה פוגשת את הנצח. עבורי, כמי שצועדת בנתיב השמאניזם היהודי, הריפוי הוא תמיד מסע בין עולמות, תנועה מתמדת בין הגלוי לנסתר. במאה ה-20, היה זה קרל גוסטב יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, שהחזיר לעולם המערבי את ההבנה שהשמאן אינו דמות פראית או מיתולוגית רחוקה, אלא ארכיטיפ חי ובועט הפועם בתוך המבנה הנפשי של כל אדם.

גלו את הקשר הנסתר בין הליבה היהודית לפרקטיקות השמאניות הקדומות

יום ההיפוך החורפי, המתקיים בסביבות ה-21 בדצמבר, הוא הרגע המדויק בו הלילה מגיע לשיאו. זהו היום הקצר ביותר בשנה, נקודה בה תנועת האור נדמית כנעצרת. עבור האדם המודרני, זהו "אך ורק" תאריך בלוח השנה. עבור העוסקים בחוכמת השמאניזם העברי, מדובר בשער קוסמי, המזמין אותנו להעמקה אל שורש הנשמה, בדרך אל תנועת הלידה מחדש.

הבוקר, עם התה הראשון והשמש העולה, הרגשתי את הלחישה ה"היא" חוזרת. אותה לחישה שהביאה רטט קדום, ושינתה את מה שחשבתי שהוא "אני".

יש בי דרך שאין לה שם. שפת גוף עתיקה. תפילה שעולה מן האדמה.

יש ימים, בהם אני לא מחפשת תשובות. רק מבקשת לזכור. מי הייתי לפני שהתחילו ההגדרות.

עוד לפנות אור. רוח לילה קראה לי בשמי. קומי. לכי. אל עירך. אל ירושלים. הביאי אור.

כל הסיפורים שלנו הגיעו לפתחינו במטרה אחת בלבד, ללמד אותנו איך להיות יותר אור.

אני פוגשת את שניהם, בזוגיות, ב"לבד", בכל מסע ממסעות החיים.
זכר ונקבה, שני עולמות.
שונים.

הטבע תמיד מחכה. הוא לא שופט, לא מבקש דבר, ומציע ריפוי מיידי. כל מה שצריך לעשות הוא להחליט לצאת ולהתמסר לשקט.