יש משפטים שנאמרים מתוך דאגה ונשארים בתוכנו. "תהיה מציאותי". "זה גדול עליך". "עדיף ללכת על בטוח"
אלו שאמרו אותם כבר המשיכו הלאה, אבל הקול שלהם ממשיך ללוות אותנו.
אני חושבת על כל החלומות שמעולם לא קיבלו הזדמנות. רעיון שנדחה, שינוי מקצועי שלא התרחש, מסע שנשאר במחברת. לא בגלל מחסור בכישרון או במשאבים. לעיתים רק מפני שהתרגלנו להסתכל על עצמנו דרך גבולות האפשר של אנשים אחרים.
מי נתן לקול הזה סמכות?
כשדאגה הופכת לגבול
אנשים קרובים יכולים לראות היטב את הסיכונים. הם מכירים את המציאות הקיימת , את המחויבויות, את הפחדים. הדאגה שלהם ראויה להקשבה. ובכל זאת, גם אהבה גדולה אינה מעניקה לאדם אחר ידיעה על הדרך שלך.
יש הבדל בין עצה המבקשת לעזור להיערך לבין אמירה הסוגרת מראש אפשרות . וכדאי ללמוד להבחין ביניהן. לשאול את עצמינו, פנימה, מה באמת מסוכן? מה דורש הכנה? ומה פשוט זר לנו משום שטרם התנסינו בו בעבר.
החלום כמסר פנימי
בתפיסה השמאנית-עברית, החלום הוא מרחב של הקשבה. לא רק החלום המגיע בשינה, גם אותה תמונה פנימית המתעקשת לשוב אלינו בזמן ערות. רצון שאינו מרפה. תחושה שיש עוד דרך לחיות, ליצור, לאהוב או להביא משהו לעולם.
אני רואה בחלומות כאלה הזמנה לחקירה. הם אינם הבטחה שכל משאלה תתגשם. אך הם יכולים להיות שער להבנת מה שמבקש להפתח בתוכנו.
במסורת הקבלית מופיע רעיון הניצוץ, האור המבקש להתגלות בתוך חיי המעשה.
עבורי, הקשבה לניצוץ פירושה לתת מקום למה שמרגיש חי ואמיתי, ואז לבדוק כיצד אפשר להעניק לו צורה בעולם.
להקשיב, ולבחור
יש מי שמפרשים נאמנות לקול הפנימי כהתעלמות מכל ביקורת. אני רואה בכך החמצה.
ידיעה פנימית זקוקה גם לבחינה, לאחריות ולמפגש עם המציאות. השאלה היא מי מנהל את הבחירה… הפחד שהוטמע בנו? או הקשבה עמוקה הבוחנת גם את הפחד עצמו?
אפשר להתחיל בצעד קטן. לכתוב את החלום בלי לצנזר אותו. לשאול מה נחוץ כדי להתקדם .לדבר עם אדם המסוגל להקשיב בלי להקטין. להתנסות במשהו מוגבל ובטוח לפני שמתחייבים לשינוי גדול.
הצעדים האלה חשובים דווקא משום שהם מורידים את החלום אל הקרקע. מאפשרים לנו לגלות מה מתאים, מה דורש שינוי ומה עדיין אינו בשל דיו.
אפשר גם להקשיב למה שקורה בגוף כאשר החלום עולה. האם יש התרחבות, סקרנות, נשימה עמוקה? האם עולה כיווץ המצביע על פחד מוכר, או אולי על צורך אמיתי בהגנה?
הגוף אינו נותן תמיד תשובה חד-משמעית, אבל הוא יכול לעזור לנו לשאול שאלות טובות יותר.
במסעות בטבע אני פוגשת שוב ושוב את הערך של ההאטה הזאת, הליכה שקטה, הקשבה, שהות עם שאלה פתוחה. בלי למהר להכריע, בלי לבקש מאחרים רשות לחלום.
המציאות אינה קו הסיום
אחד הדברים היפים במסע רוחני הוא הגילוי שהמבט שלנו על המציאות משתנה עם הזמן . מה שנראה רחוק אתמול עשוי להיראות אפשרי מחר, אחרי שלמדנו , פגשנו אנשים חדשים או העזנו לנסות.
אולי לכן אני אוהבת כל כך את השאלה: מי קובע מה מציאותי עבורי?
היא אינה מבקשת תשובה מהירה. היא מזמינה להבחין בין הקולות שספגנו לבין הקול שלנו. להכיר במה שיש, ולפנות מקום גם למה שעוד יכול להיות.
כי גם חלום זקוק לאדמה, לאוויר, לזמן
ובעיקר למישהו שיסכים להקשיב לו.
Hebrew 